שישי-פרק ראשון

כמו חבורת בנות צייטניות, הן היו קמות בשעה 5:00 לפנות בוקר. היו מתלבשות בתלבושת האחידה הירקרקה, קולעות צמה פשוטה, מניחות לה לנוח על כתפיהן, מגיעות אל המזנון חצי שעה בדיוק לאחר מכן, אוכלות קצת קורנפלקס מתקתק טבול בחלב, שותות שתי כוסות מים קרירים ויוצאות אל השדה. כעבור שלוש שעות לכל היותר היו שבות אל הצריף הקטנטן שלהן ומבלות בו את סוף השבוע.
אלה היו ימי השישי שלהן. ימי השישי שלי.

לפעמים בלילות שבין רביעי לחמישי, הייתי מקשיבה דרך הקירות הדקיקים לבנות שבחדר ליד. שלוש בנות שצחקקו לפעמים בשיעורי מתמטיקה, ובקושי בילו ביחד מלבד השעות שנאלצנו להסתגר במעונות.
הן דיברו בעיקר על תכנית הבריחה שלהן בימי שישי, על כך שיעשו הכל כדי לא להיות חלק מהמסורת של חרישת השדות שבית הספר הכתיב לנו באכזריות.
בלילות שלאחר מכן, שבין חמישי לשישי, הן היו משתפנות בצורה קבועה. "המנהלת תתפוס אותנו…" הן היו ממלמלות וחוזרות לחרופ לפני שיאלצו לקום בשעה 5:00 לפנות בוקר ביום שלמחרת.
גם אני, כמו כולן, אני מניחה, שנאתי את ימי שישי. שנאתי את כל הימים בפנימייה, אבל במיוחד את ימי שישי. יום המנוחה היחיד שניתן לתלמידות הפנימייה השכנה, ועבורינו היה כיום עבודת פרך.
מעולם לא התלוננתי על כך. אני וחברותיי לחדר היינו מתעוררות כמו שצריך, הולכות לישון כמו שצריך. חיות כמו שצריך.
לא הבטנו הצידה, לא חשבנו יותר מדי. פשוט עשינו.