שיחה

"אתה מבין, שעכשיו היא לובשת את כל החצאיות האלו, החולצות הארוכות ומתכננת חתונה! איך בן אדם שהתחיל לשתות כבר בשנה הראשונה של התיכון והיה מסתובב באמצע הלילה ברחובות יכול לעשות שינוי כזה דרסטי?" הקול של האישה,
זינק לקראת הסוף, נשימותיה הכעוסות הסגירו את העובדה שהאישה הצעירה, עליה דיברה, הייתה מוכרת לה. "זה קיצוני מידי, ואני לא מבינה למה כל החברים שלה התמודדו עם זה יפה, יש להם עבודה והם מצאו איזון והיא זאת שהתרחקה כמה שיותר רחוק ממה שעברה." הבחור הצעיר שישב מולה גילגל סיגריה בזמן שדיברה, אך לאחר שהבין שהיא סיימה עם המונולוג שלה והיא מוכנה לשמוע הסבר, הוא הכניס את הסיגריה חזרה לכיס.
"הבעיה היא שהתקופה ההיא הייתה קשה בעיקר לה, כי היא כאבה את כאב חבריה, בזמן שהתמודדה עם העבר וההווה שלה, שהיו קשים לא פחות." אמר משפט, שהיה ברור שהיה מנוסח מראש, והוא ראה שהיא לא מרוצה מהתשובה. "מה שאני מנסה לגרום לך להבין, זה שהיא לא הייתה אמורה אפילו להגיע למצב הזה מלחתחילה, לא שאני אומר שכל ילד בכלל אמור, אבל פשוט היא, גם במצב הגרוע ביותר, לא שייכת בינהם. והיא ידעה את זה, שגם בשכרון חושים היא לא חלק מאיתנו. אני הייתי הגרוע בינהם, ובכל זאת היא הייתה כל כך רחומה, וזאת המילה היחידה שעולה לי לראש. אבל גם, סליחה על המילה, מפגרת לגמרי." האישה התיישבה לבסוף על הספה, ולגמה מהתה שלה. היא לא אמרה מילה, אבל הוא ראה שהיא נלחמת בין הדמות שיש לה בראש לבין הדמות שהוא תיאר. והוא זכר מה הנערה הצעירה הזאת, שהייתה בין חבריו, סיפרה לו על משפחתה ולכן הוא ידע שהאם תבחר את הגרסה שהיא תרגיש איתה בנוח.
"אני לא יודעת אם להאשים את החבורה הזאת שלכם, או אותה." היא נאנחה והביטה בו. בפנים הוא לחש לעצמו, אולי תנסי להאשים את עצמך.
"אתה התחתנת ברגע שמלאו לך שמונה עשרה, עם החברה שלך שהתגיירה במיוחד בשבילך, ואתה כבר היית דתי. אני מרגישה כאלו הייתה לך יד בזה."
הוא חשב על מה שהיא אמרה, והתפלא מהחקירה שהיא עשתה עליו, אבל באמת לא היה לו מה לומר.
"בכנות, אני דתי בגלל שהמשפחה שלי כזאת, היא בחרה בדרך הזאת כי בכל דרך אחרת היא תיפגע, והיא נפש עדינה להחריד. אין לי מושג למה בדיוק ואיך, אני לא דיברתי איתה שנים. אני רק יודע שהיא נפגעה מכם, והיא נפגעה מהחבורה שלנו, והיא לא יכולה להתמודד עם כל כך הרבה. אני לא יכול לעזור לך להשיב אותה,
אני לא יכול לדבר איתה ולשכנע אותה אחרת."
האם הנהנה, היא הודתה לו ויצאה מהדירה, ממש כך בלי לשאול עוד שאלות.
הוא חשב לעצמו על אשתו, ועל כך שבעבר היה מאוהב דווקא בנערה עליה הם דיברו עכשיו, ואלמלא דחתה אותו הוא לא היה עכשיו נשוי ומאושר.
לא היה לו ממש אכפת כבר, איפה אותה הנערה אותה אהב, היה לו אכפת מהזכרונות. שיחות על דת, הרבה מאוד אלכוהול ואפילו בכי על מקרים קשים וכואבים. הוא החליט לא לחשוב על זה יותר והלך להעיר את אשתו לארוחת שישי.
אשתו ניסה להזמין אותה, אבל היא דחתה בנימוס, היא סירבה להתערב בחייהם והיא לא רצתה אף אחד מעברה להתערב בחייה שלה.
הוא התקרב לחלון, וראה את האם בוכה ליד המכונית שלה. הוא הביט בה, וחשב על השיחה שלהם. והרגיש כאלו לא הייתה לו תשובה לשום שאלה שלה,
אלה ההפך, היא סיפקה לו את התשובה היחידה שהיה צריך.