שחקנים- פרק ראשון

ההרגשה הזו של הכישלון, הטעם המר בפה מהעובדה שלא הצלחת, העלייה בדופק, הדמעות שמגיעות כמעט עד הגרון, החוסר אונים על הבמה של החיים שלך כשכולם נושאים אלייך את עיניהם החטטניות והקטנות, מחכים למשהו גדול ויפה שיצמח ממך.
אני יורדת מהבמה, מוחאים לי קצת כפיים. אני מתיישבת על הכיסא. הבנאדם הבא עולה, עושה את אותו תרגיל, אני כבר לא עוקבת, הדופק שלי מואץ מידי והראש שלי עסוק מידי בהתאבדות עצמית מבפנים. לוחש לי שאני נוראית, שהבכתי את עצמי, שאני כשלון וכו' וכו'… ולמרות שזה קורה כול יום, ולמרות שזה רגיל, ולמרות שזה לא מיוחד- אני עדיין נושכת את עצמי, מתחרפנת, ואחרי 2 שניות בזמן שמוחאים למי שהיה באותו הרגע על הבמה כפיים, יוצאת מהחדר ונכנסת לשירותים. נותנת לעצמי להשתחרר. בין אם זה התנשמויות, בין אם זה בכי, בין אם זה לשרוט את עצמי עם הציפורניים האכולות שלי- לא אכפת לי. רק שההרגשה הזו תעבור כבר. שתעבור כבר!
אחרי כמה דקות אני חוזרת פנימה, והכול ממשיך כרגיל. חוץ מהמדריך- שטורח לציין לא פעם ולא פעמיים שאני סגורה והססנית היום יותר מהרגיל, אף אחד לא הראה הרבה אכפתיות. וזה מה שרציתי. לא רציתי שמישהו יפנה אליי ויישאל בקול מלא רחמים או דאגה "מה קרה?" "הכול בסדר?". לא נהניתי מההתקפים. לא נהניתי מהאשמה. נהניתי מהאדישות ומהעובדה שאף אחד לא התייחס- זה גרם לי להאמין שאולי גם אני לא צריכה.
"יש לכם משהו נגד עישון?" אני שואלת אותם. מריאנה אומרת שהיא מעדיפה שלא, השניים האחרים פספסו את השאלה לגמרי. יצאנו מהתיאטרון הקטן והתחלנו לצעוד ברחוב המושלג, חבורה של ארבעה חבר'ה צעירים באמצע העיירה. הקור היה נעים והרוח הצורבת ליטפה את פני. הוצאתי מצית וחפיסה מהתיק. כולם נעצרו בבת אחת.
"מה?" אני שואלת עם הסיגריה בפה, מה שיצא בערך כמו "ממ?".
"את מעשנת?" מריאנה שואלת. הגבות הדקות שלה עלו כלפיי מעלה, ועיניה השחורות נפערו. רמז לשוק בפניה השזופות נשזר במתיחות על לחייה. היא סידרה את שיערה האדום והמתולתל בעודה בוהה בסיגריה שבפי.
"אבל את נראית כמו כזו ילדה טובה" אומר שייקס בטון חצי מזלזל חצי מאוכזב, עיניו הכחולות בוהקות, נושף על הסיגריה שהספקתי להדליק. רטנתי בשקט והדלקתי אותה שוב. שואפת פנימה. לא באמת קוראים לו שייקס, אבל הוא מתנהג בהתנשאות, והוא יודע הרבה. והוא גם מאוד פרודוקטיבי בכול מה שקשור לטקסטים בתיאטרון הקטן בעיירה השקטה שלנו.
"המדריך יודע?" שואלת ויקי. שיערה החום הבהיר התנענע טיפה כשהיא דיברה, ושפתיה הקטנות בקושי נפתחו, והנמשים שעל אפה קיפצו בחינניות בכול צעדה. אני מגחכת. פה השיחה על הפאקים שלי נגמרת, והיא עוברת בעדינות לחזרה, לתרגילים, לכמות הפעמים שהחדש בקבוצה מקלל, לשמלה הנוראית של מי שמשחקת בסוף במקום מריאנה בפסיכוזה 4.48 (הכלבה הזו מקבלת הכול אם היא רק חושפת קצת חזה), למדריך שנראה מעופף היום, ולטעם היפיפה של וויסקי עם תה שחור (שייקס הוסיף בחוכמת העל שלו שזה היה משקה מאוד נחשב בין הבמאים הגדולים לפני מאתיים שנה). הניקוטין נראה מאוד לגיטימי בחבורה הומנית וצעירה שכמונו.
נכנסו לבית קפה קטן בהתחבאות מהקור, התיישבנו ליד התנור הנעים, הראנו את כרטיסי "משרתי הקהילה" שלנו וקיבלנו הנחה של 30 אחוז (כי תיאטרון זו עבודת קהילה. לא שזה גורם לך להרגיש יותר תורמת וצנועה). מריאנה הורידה את מעילה השחור וחשפה ג'ינס משופשף וגופיה שחורה (כי אצלה עונות שנה זה לא מעצור), ויד מלאה בקעקועים. שייקס הוריד את כובעו וחשף בלורית בלונדינית ומתולתלת, ומתחת למעילו סוודר חלק עם הכיתוב "סונטות זה חיים" בכתב יד קירילי. ויקי פזרה את שיערה והורידה את כפפותיה, חושפת ידיים לבנות וציפורניים עירומות וארוכות, הורידה את מעילה האדום וחשפה סוודר עם צווארון ארוך. היא סדרה את חצאיתה הכהה והוציאה את ארנקה ממגפיה, שמה אותו על השולחן. שחקנים, אנחנו עם מוזר.
מריאנה, למרות שנראתה הכי מפחידה, אמרה למלצרית בקול גבוה ומהפנט שהיא רוצה "שוקולאטה, עם קצפת מעל וחצי כפית סוכר חום, וכפית סוכר לבן, עם 2 טיפות יין אדום". ויקי צחקה, דחפה את מריאנה והזמינה את אותו הדבר. שייקס הזמין "בירה, כי אני בין חברים היום, אפשר לוותר על הרשמיות" ונשק למלצרית על הלחי, מה שגרם לה לחייך בעדינות, לרגע קט. הזמנתי תה ירוק ושלושה שותים של וודקה. הייתי מותשת. והמקום החם והנעים והחברי כול כך, והאדיש והיפה כול כך, גרם לי לרצות להשתכר ולראות את אור הבוקר ממיטה של מישהי אחרת היום. או מישהו אחר. לא היה לי מספיק כוח נפשי לסטנדרטים באותו הזמן.
המשכנו לדבר ולצחוק עד שהשיחה שכחה. יצאתי לעשן עוד פעם, הקור, והחפיסה החצי ריקה, והג'ינס הקרוע שלי רק הזכירו לי שאני במצוקה כלכלית לא רעה, ושמחר אני צריכה לנסוע מחוץ לעיירה כדי ללמד ספרות בבית הספר – כי שום מורה אחרת לא החזיקה שם כמוני, מה שנקרא "פעם שלישית? או! את נשארת לעוד שלוש פעמים! ועוד! ואולי רק אז תקבלי גלידה!". חצי שנה שאני לא מקבלת גלידה. זה היה פברואר יפה. זה היה דמדומי יום ראשון יפה. וזה לא גרם למשכורת שלי או להנחה הזעומה בבית הקפה להיראות יפה יותר.
חזרתי פנימה, לא אחרי ששטפתי את הידיים מספיק טוב בכדי שהן יהיו אדומות מהחום ולא מהקור. ההרגשה של האדישות, שנבעה מהאלכוהול ומהניקוטין שלי, גרמה לי להשתחרר מעט.
"בדיוק דיברנו עלייך!" אמר שייקס כשחזרתי לשולחן. "אנחנו לא יודעים עלייך כלום"
"ממ?" נהמתי בשאלה, לוגמת מהתה שלי "אתם יודעים את הכול בערך, חוץ מהעישון, מצטערת שחיי לא מעניינים כמו שלך, דון ז'ואן". ויקי ומריאנה, שכבר החזיקו ידיים, צחקקו מהצד השני של השולחן.
"לא, אני לא מדבר על זה, מלכת שלג" הוא שיחק עם כוס הבירה שלו. "אנחנו יודעים על המערכת יחסים של מריאנה ו-ויקי, אתן יודעות על המערכות יחסים שלי" טון גאה התגנב לקולו.
"אתה מדבר על החוסר שלהן" הוסיפה ויקי, בעוד מריאנה אוכלת לה בעדינות את האוזן. בטעות יצא לי "תמצאו חדר" קטן ורגזני, מה שגרם לכולם לצחוק. אני חושבת שאני היחידה שכשהיא משתכרת היא רק הופכת לרגזנית ועצובה יותר, ולא לשמחה ומטומטמת. חבל, זה יכול היה להיות פלוס נורא יפה בחיים אפורים ואדישים כמו שלי. למרות שאני לא חושבת שלחזור הביתה כול שבת בערב שיכורה ומצחקקת זה מראה מעורר כבוד. בעיקר לא משחקנית מרכזית ב"ה" תיאטרון.
"מה שאני מתכוון לומר" אומר שייקס אחרי שהצחוק שכח, ועוד חצי ליטר בירה הגיע אליו "זה שאנחנו לא יודעים כלום על חייך האישיים"
"אולי כי אין לי כאלו?". וזהו. פה סיימתי את השיחה על הפאקים שלי. מריאנה ו-ויקי יצאו אחרי חצי שעה ונסעו הביתה. שייקס ואני נשארנו לבד. שיכורים, אחד שמח ואחת מבאסת, ניסינו לחזור על הטקסטים ל"גטו"- אבל כול היידיש והגרמנית עשו לי כאב ראש. והשמות היהודים האלו- שרוליק, מה זה הדבר הזה, מי המציא את השם הזה?! ובכללי כול התזה של המחזה הזה נראתה לי כול כך עצובה ומכחישה, כול כך מבלבלת שלתת לאנשים לראות אותו בלי הטקסט ביד נראה לי אידיוטי. אבל מסתבר שהעיירה שלנו הייתה בעד לראות מחזה של ישראלי זקן. לא הופתעתי- הרי אנחנו באודסה, 50 אחוז יהודים ו50 אחוז שונאיהם.
"די נו, תתחילי להיות חיה כנועה וחמודה, או שישו יעניש אותך!" אמר שייקס בהפגנתיות, אפו אדום, חצי נמרח על הטקסט. אני רוטנת בערפול שכניעה אני שומרת למקומות אחרים, בידיעה שזה שקר מוחלט.
בבוקר התעוררתי אצל שייקס, בשעה שש, כמו שעון. קפה לא כול כך קר, תפוח וקונדום עוד בעטיפתו (סוג של הוכחה) נחו על השולחן, השמש האירה מהחלון, בגדי היו תלויים על כיסא, ובתוך כיס המעיל שלי היה פתק.
"בוקר טוב מלכת שלג,
יצאתי לעבודה, אל תדאגי לא עשינו כלום. התעלפת אחרי שניסינו להעלות על שלושה שולחנות בקפה הקטן את הסצנה עם קיטל חיה והבגדים, את ממש קלה ביחס לאופי הכבד שלך. הנה המפתחות לאוטו שלי, תיסעי לעבודה שלך בבית הספר. יש אוכל במטבח. ניפגש באותו קפה היום בשעה שלוש בצהריים שתחזירי לי את האוטו, שלא תסחבי אתו שבוע שלם, מסכנה.
יום טוב,
דון ז'ואן".