שחף- 1

כשהחלטתי להחלים.
כשהחלטתי להחלים החלטתי לחזור לארץ,
קניתי כרטיס מאחד המקומות היפים בעולם,
שנראו לי אז כאחד המקומות העצובים ביותר.
הבדידות והדיכאון לא נתנו לי ליהנות מכל מה שמסביבי,
בזמן שהפרעת האכילה לא נתנה לי להאמין שמגיע לי ליהנות ממשהו.

הודעתי למנהלים שלי שאני עוזבת, ידעתי שאני רוצה לנחות בארץ בליל הסדר ולהפתיע את כולם. ידעתי גם שאפחיד חלק. הזמנתי כרטיס ולא סיפרתי לאף אחד.

הנחיתה בליל הסדר הפחידה אותי מיום קניית הכרטיס, שהיה כמעט שבועיים לפני. איך אוכל בארוחה? ומה? איך יסתכלו עלי? כמה אוכל יהיה? איך אדע כמה "מותר" לי באוכל מבושל? וכמה שמן סבתא תשים? ואיך שורפים את כל זה??

ברגעים של לחץ אני אוהבת ללמוד, אז החלטתי ללמוד את התשובה לכל שאלה שעלתה לי בראש בנושא. הבעיה בזה הייתה, שככל שהיו לי יותר תשובות התגברו השאלות. שבועיים של חשיבה על ארוחת ערב משפחתית אחת. לא על המשפחה שאני הולכת לפגוש אחרי כמעט חצי שנה, לא על החברים או על החזרה לארץ, רק על ארוחת פסח הארורה ואיך לגרום לעצמי מראש חלילה לא לאבד שליטה ולהרשות לעצמי לאכול משהו שפעם אהבתי.

ביום הטיסה פספסתי את האוטובוס מקי ווסט, אי יפיפה בפלורידה, למיאמי. למרות שהגעתי שעה מוקדם יותר, הסתבר שהגעתי לתחנה שנמצאת מאה מטר ליד. הנהגת האמריקאית לא הסכימה לחכות לילדונת בת ה-19 שרצה עם 3 מזוודות וסגרה את הדלת. פגשתי מנקה מקסיקנית שהפכה למלאך שלי, ידעתי שאסור לי לשכור רכב בגיל הזה, אבל תוך כדי שיחה בפנטומימה- כשאני יודעת 5 מילים בספרדית וככה היא באנגלית- הצלחתי להסביר לה את כל הסיפור. אפילו על החג שיש בעוד 40 שעות הסברתי.
תוך כדי שבעלה של המלאך, שמסתבר שגם מנקה במקום, שומר לי על המזוודות, אני והיא רצות לחברת השכרת רכב מקסיקנית, היא מדברת המון עם כולם עד שהסכימו לרשום אותי כבת 24(!). ולא זאת לא ישראל, דברים כאלה לא קורים בארה"ב שבאמריקה,זה רק שהמלאכית המקסיקנית, שיכלה להיות אמא שלי בגילה, לא הסכימה לעזוב עד שלא הביאו לי רכב.
שכרתי את הרכב, העליתי אליו את שלושת המזוודות תוך כדי שהמלאכית מעודדת אותי וקוראת לי הרקולס.
נהגתי 5 שעות על גשר קי ווסט המטורף, כשמסביבי 500 איים, ואני שמנסה להקשיב למוזיקה באוטו ולא למחשבות, רק כדי להגיע לטיסה המיוחלת ולהתחיל את המסע הביתה.

הייתי כ"כ חלשה והרגשתי כמו סופר מן. עד הטיסה. מעולם לא הרגשתי קור כמו זה שהרגשתי ב8 השעות האלה במטוס. הייתי עם 10 זוגות מכנסיים בערך, אחד על השני (מזל שהכל כבר גדול עלי) ואינסוף שכבות של חולצות, גופיות, סוודרים, קפוצונים ועוד ועוד. התחברתי להמון אנשים על הטיסה, הייתי צריכה לעשות הכל כדי לא להקשיב לראש שלי. רק להפסיק לחשוב. התירוץ של "לא אוהבת אוכל במטוס" עבד יופי גם הפעם, אבל הריחות היו כל כך טובים. אחת מהאנשים שהכרתי הייתה דקלה, היא סיפרה לי על הסרטן שבא והולך ועל הפרעות האכילה שהיו. היא סיפרה לי על החוויה שהייתה לה בחודש האחרון כשביקרה אצל חבר שמנהל עגלות ואמרה שכולם מחזקים התמכרויות שם, מביאים אותן לקיצון, לא חושבים על עצמם ולא יודעים מי הם, חיים בתוך תחרותיות והשוואתיות ומנסים להגיע לקצה. סיפרתי לה שאני בדיוק חוזרת מאותה העבודה ושאני בדיכאון. זאת הייתה הפעם ראשונה בחיי שסיפרתי למישהו שאני בדיכאון, שלא היה לי כל כך טוב כמו שכולם חושבים, וכמו שדאגתי להראות.
הגעתי לליל הסדר. עשיתי את הכל כל כך מושלם. חיכיתי לראות שאבא וסבא עולים מבית הכנסת ודפקתי בדלת כמה דקות אחריהם. אחי פתח לי את הדלת, בשוק מוחלט. התחילו המון צעקות ובכי, חיבוקים ונשיקות. כ"כ הרבה זמן שלא חיבקו אותי או נישקו אותי ככה. כ"כ הרבה זמן שלא הרגשתי כלום. באותו הרגע הרגשתי שמחה, אהובה, ואוהבת, לא זכרתי איך זה להרגיש ככה, או בכלל.
בארוחה כמעט ולא הצלחתי לאכול כלום. הכנתי את עצמי להרבה יותר קשיים ממה שבפועל היה ולסיוט כזה גדול שהצלחתי להתמודד עם השטויות הקטנות.
דוגמא לשטות: אם סבתא מעיזה להעיר לי משהו על הצלחת יש לי בערך 30 תשובות מוכנות. אז אני מצליחה להוריד אותה ממני בחביבות, תוך כדי שאני מבהירה במבט אחד שלא מדברים על זה יותר.
גם מאיבוד השליטה על האוכל כנראה שכבר לא היה מה לדאוג, השליטה השתלטה כבר על הכל, הייתי נוקשה יותר מהריחות של הדג או הלחמניה של פסח וסיימתי את הארוחה תשושה ועם כאבי בטן בלתי נסבלים. הכאבים היו מכמות הנוזלים והסלטים והמספרים לא הפסיקו לרוץ מול העיניים. קלוריות קלוריות קלוריות.
כשהגענו מסבא וסבתא לבית של ההורים, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היו לעלות על המשקל. ראיתי שירדתי עוד ולא הבנתי איך זה עוד קורה. זהו, הספיק לי. ניסיתי לעצור את הירידה כבר לפני כמה קילוגרמים אבל זה רק יורד. וכל קילו שיורד נראה יותר יפה ומנמיך לי את תקרת המשקל שמותר לי לעלות אליו.

החלטתי שאני צריכה להגיע לרופא משפחה. לא היה לי קל בחודשים האחרונים- קור שחודר לעצמות ואוכל אותן מבפנים, היפותרמיה במקסיקו, סחרחורות אינסופיות ושנאה לעולם. ובעיקר לעצמי בתוכו. רציתי שהוא ייתן לי עזרה, אבל בכל זאת שמתי את מסיכת המושלמת שהכרתי כ״כ טוב. החיוך הגדול, העיניים הסקרניות, העמידה הזקופה.
אמרתי לו שירדתי קצת במשקל ואני רוצה לבדוק שהכל תקין,
מרגישה בסדר גמור, חזקה,
מפחדת לאכול? מה פתאום, האוכל באר"הב ממש מגעיל אבל חזרתי עכשיו לאוכל של אמא. הכל בסדר.

אז הוא הביא לי הפניה לבדיקות דם, שיצאה תקינה לחלוטין, חוץ מאיזה מדד כולסטרול שהיה גבוה בהרבה מהממוצע. מוזר.
הוא גם הביא לי הפנייה למרפאה להפרעות אכילה אבל אמר שלדעתו אני לא צריכה אותם, הוא פשוט חייב לעשות את זה. הוא התחיל להסביר לי על BMI ואמר לי משהו על חוק הדוגמניות. הוא אמר לי שהכל בסדר איתי, והמליץ לי לאכול יותר. אבל פחות פסטות ופיצות שמכילות כולסטרול.
אם הוא רק היה יודע מתי שכחתי את הטעם של פסטה או של פיצה. או של כולסטרול.

סיפרתי לאמא שהכל בסדר, התרברבתי בתוצאות של בדיקת הדם ורק אחרי כמה ימים סיפרתי לה על ההפניה.
היה קשה איתי בימים האלה. קריזים ודיכאונות שאין לי איפה להסתיר. כולם בחופשת פסח והארוחות המשפחתיות לא הפסיקו. כל יום על- האש במקום אחר. הכנסתי חוקים לבית, ומנות שהם שלי, ודברים במקרר שלא נוגעים בהם ולמרות זאת הם השתדלו שלא להגיד כלום.
אח שלי הפסיק לדבר איתי כמה חודשים לפני כן, אמא שלי אמרה שזה היה כי כאב לו לראות אותי מרזה. הוא לא יכל לראות תמונות שלי והזדעזע כל פעם יותר. כשחזרתי הביתה הוא השתדל כל כך שלא להסתכל עלי, אבל ניסה לדבר. אחי הקטן רק דאג לי ולבטן שלי שלא תכאב. כל הבית היה על קוצים והבנתי שכבר אין לי לאן לברוח. כשסיפרתי לה על ההפניה ציפיתי שהיא תיבהל או תכעס, אבל היא להפתעתי טענה שזאת הזדמנות טובה לדבר עם מישהו מוסמך שיכול לעזור לי עם מה שאני מה מרגישה.

היא לא דיברה על זה שיעזרו לי לעלות במשקל או להחלים או כל דבר אחר שלא רציתי באותו הרגע ושראיתי בתור טיפול בה"א. היא דיברה על זה שהיא רואה שקשה לי ושאפילו לי מותר לקבל עזרה. ביקשתי ממנה שתקבע לי תור, לא האמנתי שאני אעשה את זה אבל לא יכולתי להתמודד נפשית עם ההמתנה וההסברים. היא הפעילה את מאוחדת כולה כדי לארגן תור לאותו השבוע, ביקשתי ללכת לבד והיא אמרה שהיא כאן להכל. מי היה מאמין? איך זה שהיא עוד מקבלת אותי?
בשבוע שעד הפגישה נאחזתי בהפרעה יותר מתמיד, נחלשתי והמשכתי לרדת במשקל אבל עדיין לא הצלחתי לראות את זה על המראה. הקילוגרמים מראים משהו אחד והעיניים מראות אחרת.

הלכתי עם חברה לבריכה, הרגשתי שכולם מסתכלים עלי, כשירדתי לסופר הגוף התחיל לרעוד, זיעה קרה ושוב סחרחורת. ידעתי לשלוט בזה אבל הרגשתי כאילו זה כבר לא מצליח. רק שזה לא יקרה שוב גם בארץ. בבוקר שאחרי זה כבר קרה, ישנתי כמה שעות בודדות כרגיל, ונשארתי במיטה עד ששמעתי שכולם יוצאים. בדרך לצחצח שיניים זה שוב התחיל, רק הפעם בעוצמות יותר חזקות מתמיד. חיפשתי מסביבי משהו לשבת עליו או לאחוז בו אבל איבדתי את ההכרה לפני שהצלחתי. קמתי כשיד שמאל שלי כולה מעוכה ומעוקמת מתחתיי והראש כואב ממכות יבשות. צרחתי מהכאבים ביד עד שאחי שהיה בבית התעורר ובא בריצה, הוא הביא לי קרח והתקשר לאמא שלי. ביקשתי ממנו שיגיד שנפלתי על היד, הוא צעק "עדן התעלפה" לתוך הפלאפון ושני ההורים שלי היו שם תוך חצי שעה. רופא המשפחה כבר דיבר עם אמא שלי כמה פעמים עד אז ללא ידיעתי והפסיק להאמין לשקרים שלי, הוא נתן לי הפנייה מיידית למיון בתל השומר ואני הלכתי כי זאת הייתה האופציה היחידה לטפל ביד שכבר התנפחה לגמרי.
כשחיכיתי עם אבא ברכב הוא שאל אותי למה רזיתי, כולו רועד. אמרתי לו שזה הגוף שלי שלא יתערב בו. אני יודעת מה עושה אותי בריאה. או לפחות חושבת ככה. לא הבנתי איך הוא מרשה לעצמו לשאול אותי משהו, אנחנו לא בקשר כבר שנים ואפילו לא סיפרתי לו שאני טסה, הוא לא שואל אותי איך אני מרגישה ולא מסתכל עלי מגיל 13 בערך. עכשיו נזכרת לשאול אותי? כשאנחנו בדרך למיון?
המיון היה נוראי, האחות צעקה עלי שהיא לא מצליחה למצוא לי וריד וחוררה אותי 7 (!) פעמים ללא הצלחה. היא התייאשה ורצתה לרדת מהמשמרת, אז יצאה החוצה בצעקות על זה שיש בחדר מישהי בלי וריד שכנראה לא אוכלת או שותה ואין לה סבלנות לנסות למצוא לה את הוריד הזה כבר.
הגיעה אחות אחרת כשהמבט הציני שלי כבר נעלם כמעט לגמרי. הראיתי לה את היד המחוררת שלי וביקשתי ממנה שתהיה עדינה. שתיתי מים והיא הצליחה למצוא את הוריד. כנראה שהתייבשתי, בטח מהבריכה אתמול או כי לא שתיתי מספיק. תמיד היה לי תירוץ מוכן לכל מצב. שמו לי עירוי והמשכתי לסובב את כל רופאי המיון. סיפרתי להם שאני מתחילה טיפול ושאני מודעת למצב שלי, השאלות שהם שאלו היו מטומטמות והתשובות שהם קיבלו היו בהתאם.

יום לאחר מכן הייתה הפגישה עם הפסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה. היא התחילה רע, המשיכה נורא, ונגמרה כמו תאונת רכבת. היא שאלה אותי על כל תסמין אפשרי של הפרעות אכילה, אפילו אני לא ידעתי על כולם. ומסתבר שאני עונה על הרבה יותר ממה שחשבתי, אבל גם מסתבר שהרבה אנורקסיות עלו על השיטות האלה לפניי. אז אני לא כזאת מיוחדת כמו שחשבתי? הבנתי שהיא ההזדמנות שלי לטיפול בחינם ושאני כבר לא קטינה, אז החלטתי להגיד את כל האמת, אבל באמת את כל האמת. כל משפט שלי גרם לה להזדעדע יותר, אבל ברגע שהיא שמעה את המשקל היא נחרדה סופית והחליטה למדוד לי את לחץ הדם.

את יודעת שאת עומדת למות?
אני לא עומדת למות, אני בריאה וחזקה, לפני שבועיים חזרתי מארה"ב, הייתי עובדת שם 12 שעות ביום, נוהגת, מטיילת, ואני מתחילה ללמוד עוד כמה חודשים.
את לא תחיי עוד כמה חודשים.
את טועה, הכל בסדר איתי, בדיקות הדם שלי תקינות..
תקינות לגמרי וכולסטרול גבוה נכון? כן, ככה אנורקסיות מתות. בשלב מסויים נלקחים מינרלים מהעצמות והשרירים, זה מה שעוזר לך עדיין לפתוח את העיניים וללכת, בלי זה מזמן הייתה נגמרת לך האנרגיה. כשהגוף לא מקבל אנרגיה מבחוץ, הוא מתחיל לאכול אותה מבפנים. כל מכה קטנה שתקבלי תשבור לך עצם… אמרה והצביעה על התחבושת על היד שלי
אני לא מבינה אותך, את יכולה לעזור לי או לא?
אני בטוח לא אעזור לך, אנחנו לא מקבלים בקופות החולים מטופלים מתחת ל-BMI 16 אז אותך? אני יכולה להגיד לך כן ותקבלי דום לב היום פה בדלת. אמא שלך יודעת מה המצב שלך?
היא לא צריכה לדעת, יש לה מספיק צרות
הדופק שלך מתקרב ל-0, היא לא צריכה לדעת שהילדה שלה עומדת למות?
אני לא עומדת למות
אם את רוצה שאעזור לך, תתקשרי אליה שתבוא לכאן עכשיו.
בתחושה הכי נוראית בעולם, התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתבוא לשם. היא טסה מאיפה שהיא לא הייתה ונכנסה לחדר השחור הזה, התיישבה בכיסא שלידי ולא ממש הסתכלה עלי. אני ישבתי לידה זקופה, הכי חזקה שיכולתי להיראות שאני, מצטערת על הרגע שהגעתי לשם.

את יודעת מה המצב של הבת שלך?
אני יודעת שהמצב לא טוב אבל בשביל זה היא כאן..
היא לא יכולה להיות פה, אנחנו מטפלים באנשים חיים לא בגופות, היא צריכה אשפוז.
מבט של אבל היה על הפנים של שתיהן, אני חיזקתי את המסיכה והתחלתי לדבר.
אני לא צריכה אשפוז ובחיים לא אכנס לאחד כזה. אני לא משוגעת, אני פשוט סובלת.
היא התעלמה ממני וסיפרה שהתור לאינטייק לוקח מספר שבועות והתור לאישפוז לוקח חודשים, היא אמרה שיש איתי סיכוי גדול שלא לשרוד אפילו עד ההגעה לאיינטייק אבל היא תראה מה היא תוכל לעשות.
אמא שלי והיא השיגו אינטייק לכמה ימים לאחר מכן. בינתיים אני לא הסכמתי לפגוש אף אחד, חברים או משפחה. לא עניתי לאף הודעה או טלפון. יום האינטייק הגיע, שני ההורים שלי אמרו שיצטרפו, הרגשתי כמו ילדה בת 10, אחרי כל כך הרבה שנים שאני חיה כמו בת 30.

קראתי כל מה שרק יכולתי על בית החולים, וראיתי שבתל השומר יש מחלקה פתוחה לטיפול בה"א שנשמעה לי ממש סביר, הכל רק לא אשפוז. הגעתי לשם בידיעה הזאת.
״המחלקה הראשית לטיפול בהפרעות אכילה", מבנה גדול, מופרד מבית החולים עם כניסה ענקית מזכוכית. "האישפוז למעלה" אמרה אחת האחיות כשהסתכלה עלי. אני רציתי רק לברוח. "מחלקת מבוגרים? פגישה ראשונה?", היא הנהנה, שלחה מבט מרחם להורים שלי, הרכינה את הראש ויצאה מהמבנה.
אחרי דקות ארוכות של סבל והמתנה מול המזכירות, בחדר המתנה שהרבה יותר גדול ממה שהוא צריך להיות, הן הסבירו לי מה הולך לקרות. אני עומדת לפגוש את הדיאטנית ואת הפסיכולוגית במקום, פגישה מלאה של שעה עם כל אחת מהן כדי שיחליטו מה לעזאזל עושים איתי. קראו לי אל הדיאטנית. שמתי את המסיכה ודפקתי בדלת. היא הייתה נראית חמודה, וחשדנית מאוד. היא סרקה לי את הגוף כמה וכמה פעמים עד שהתיישבתי. גם היא שאלה עוד ועוד על תסמינים. מה התדירות ומה הרצון להפסיק. מה הביא אותי בכלל למצב הזה והאם אני אובדנית. כבר דקלמתי את התשובות.
– את בדיכאון.
– נכון.
– את הורגת את עצמך.
– הבנתי את זה כבר
– לא הבנת, המוות הוא לא הבעיה כמו ההתאבדות שלך. את מתאבדת בדרך הכי כואבת ומייסרת שיכולת לבחור לעצמך.
זה היה נכון, כל כך שנאתי את החיים האלה, את עצמי, את הסבל שאני גורמת עכשיו למשפחה שלי, איך אני יכולה לרצות לחיות בעולם כזה? שנאתי את מה שיחשבו עלי.
ואז הגיעה השקילה, היא ביקשה ממני לעשות את זה עם תחתונים וחזיה.
– אני מעדיפה שלא להתפשט
– זה הכלל כאן, היא אומרת במבט קשוח, כולן עושות את זה
במבוכה ענקית הורדתי שכבה אחרי שכבה, הסתכלתי עליה סורקת לי את העצמות ומנסה לשמור על קור רוח. אחרי שמדדתי משקל וגובה, היא כבר לא הצליחה. ירדתי והתלבשתי במהירות שיא, התיישבתי שוב על הכיסא שלי והיא על שלה, אבל המבט היה שונה לחלוטין. הוא כבר לא היה חשדן, הוא היה מרחם כועס וכואב.
– את צריכה להיכנס לאשפוז מידי.
– אני לא נכנסת לאשפוז.
– אם לא תכנסי לאשפוז תמותי בתוך כמה ימים.
– אני לא יכולה להתאשפז אני פשוט לא יכולה, אני רוצה להיות מטופלת במחלקה הפתוחה.
– אנחנו לא יכולים לקחת עליך אחריות במחלקה הפתוחה, את צריכה מכשירי החייאה סביבך, כדורים, זונדות. את לא יכולה לעשות את זה בלי זה.
ברגע התנפצה לי כל המסכה. מכשירים? כדורים? זונדות?? אני לא חולה!!!! זאת גם לא אנורקסיה אני נשבעת! אני פשוט צריכה להשתלט מחדש על המשקל, ההשתלטות הקודמת השתלטה עלי. ומי את בכלל? אני יודעת על תזונה יותר ממה שלומדים עד הדוקטורט. את תגידי לי שאני צריכה אשפוז??
בפועל לא אמרתי כלום ולא הצלחתי להפסיק לבכות מולה, שוב ההתקף הזה. היא אמרה שאני צריכה לחכות לפגישה עם הפסיכולוגית, שכנראה תגיד את אותו הדבר.
יצאתי לחדר ההמתנה והמבטים של ההורים שלי פירקו אותי עוד יותר. העיניים שלהם היו כל כך אדומות והגוף כולו שפוף.
לא הפסקתי לבכות, חיבקתי את אמא שלי, השתחלתי אל בין הידיים שלה כמו תינוקת והמשכתי למלמל שאני לא רוצה אישפוז. אמרתי שאני רוצה לעוף משם ושהדיאטנית זונה. אמרתי שאני רוצה למות ושאני לא יכולה לחיות יותר בסבל הזה.
תוך כדי הבכי שלי קראה המזכירה לאמא, היא אמרה לה שראש המחלקה רוצה לדבר עם שלושתנו באופן דחוף. לא נשארו בי כוחות להתווכח וביקשתי כמה דקות להירגע קודם. הלכתי לשטוף את הפנים. בשירותים היה קיא שהעלה בי בחילה יותר גדולה ממה שהייתה. שטפתי את הפנים, הזדקפתי ושמתי את המסכה. הפעם בלי חיוך. הלכנו שלושתנו לחדרו של ד״ר גור ודפקתי בדלת.
לאיתן גור היה אופי של קצין קשוח, שזה היה בערך הדבר האחרון שרציתי לראות באותו הזמן, ראיתי את זה עליו במבט הראשון. הוא החליט להתחיל בתהליך שיווק כושל לאשפוז ולי. סיפר לי על כל החוקים, הכללים, האפטרים והשו"שים שמותנים בעליה במשקל. סיפר לי גם כמה מהר אפשר לצאת אם מתנגדים וכמה שנים אני הולכת לסבול מהיום. כל החיים בערך לטענתו. הוא אמר שאני צריכה להיות באשפוז בסביבות התשעה חודשים- בחישוב מהיר במחשבון, של כמה זמן ייקח לעלות למשקל הכי גבוה שהייתי בו אם אעלה 500 גרם כל שבוע. אמרתי לו שאני מתחילה ללמוד בקרוב, הוא גיחך ואמר שצריך לחיות בשביל ללמוד ושהראש שלי לא יהיה מסוגל להתמודד עם כלום במצב שאני נמצאת בו גם ככה. הוא סיפר לי על העונשים, על הבידוק הקפדני של כל מה שאני עושה, על אנשי הבידוק שהייתי בטוחה שאמורים להיות אנשי טיפול.
– אתה מייצר פה טירונות לאוכל?
– משהו כזה- אמר עם החיוך הראשון שעלה מתחילת השיחה
– את חולה, ואת צריכה מיטה בבית חולים כמו שחולה לוקמיה צריך ויותר. את צריכה השגחה של 24\7 כדי לא למות תוך כמה ימים. יש לנו תור של כמעט 200 בנות לפנייך אבל המצב שלך דורש אשפוז מידי, את תישארי פה וההורים שלך יביאו לך מזוודות
– זה לא הולך לקרות
– אם זה לא יקרה יש כמה דברים אפשריים אחרים שיקרו. את ככל הנראה תחזרי לפה באחד משני מקרים- או אחרי דום לב, או אחרי שתשלשי את המשקל שלך ותגיעי לפה עם אוביס. בכל מקרה, שום דבר לא יעזור לך עם ההפרעה חוץ מאשפוז. שיקול הדעת שלה לא עובד כרגע, אמר והסתכל על אבא שלי.

כשראה שלא התרשמתי החליט לעשות לי סיבוב במקום, הכל היה לבן וקר. כשהגענו לחדר השמירה של המטופלות ציפיתי לראות בנות כמוני, או אפילו רזות ממני אבל כולן נראו לי ענקיות. גור הפגיש אותי עם תמר, מאושפזת במחלקה כבר כמה חודשים, הייתה מאושפזת כבר 4 פעמים לפני כן.
– 4 פעמים? למה את ממשיכה לחזור לכאן?
– אין אופציה אחרת, היא אמרה לי, אבל הפעם אני אצליח.
חזרתי לחדרו של גור והתיישבתי בצורה הזקופה ביותר שיכולתי, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שאני לא הולכת להיות אחת מהבנות האלה, אני לא אחזור לפה עם הפרעה אחרת ולא עם שום הפרעה, אני אטפל בעצמי ואחלים, אני יודעת הרבה יותר טוב מהם מה אני צריכה ואני לא חלק מעדר כבשים ששומרים עליהם ומפטמים אותם. אני אדם בוגר עצמאי ואני לא מוכנה שיתייחסו אלי כמו ילדה בת 6 או פושעת.
– ויותר מהכל, אני אעשה את זה בפעם אחת ואשמר את זה, רק כדי לא לראות את הפרצוף שלך יותר בחיים.

גור הסתכל עלי, שוב מגחך, אמר שכנראה אצטער על זה ושבאופן ממש חריג, ישמור לי מיטה למשך כמה ימים. רק למקרה ואגיע עם דום לב ויהיה עוד סיכוי להציל אותי, או שאתחרט לפני.

את הדרך הביתה אני לא זוכרת, הזכרון הראשון שיש לי לאחר הפגישה עם גור זה הדמות שלי במראה של המקלחת בבית של ההורים. הפנים שלה היו אפורות, העיניים נפוחות ואדומות, בוכה בלי שליטה, רועדת, נושמת לא סדיר ורזה. מאוד מאוד רזה. פעם ראשונה שהצלחתי לראות את זה, לא האמנתי עד כמה הבחורה ממולי נראית חולה. הייתי בטוחה שהיא עומדת למות כל רגע. צרחתי מפחד, אבא שלי דפק הדלת וביקש שאפתח לו, אמר שהוא כאן בשבילי ושהוא יעשה הכל.

כשטסתי, אני ואבא שנאנו אחד את השני. כשחברים שלי שאלו אותי למה, הייתי צוחקת ואומרת שזה בגלל שגדל לי הציצי. כשהייתי קטנה היינו ממש מחוברים, הוא היה הראשון שהייתי מבקשת ממנו משהו ואני הייתי הראשונה שהוא היה מחבק. הוא לא התבייש להראות לי שהוא אוהב אותי וגם אני לא בחזרה. בגיל ההתבגרות משהו השתנה, היחסים בין ההורים שלי נהיו יותר ויותר כועסים ואני הייתי הקו הראשון לאש. הייתי היחידה שיכולה להגן על אמא שלי ועל עצמי בסיטואציות שכאלה, היחידה שיכולה לענות לו באותה הרמה ואפילו לנצח לפעמים. כמובן שהייתי נענשת על זה הרבה, בעיקר בשתיקות וניתוקים מהם ומשאר העולם.
כששמעתי אותו אומר את הדברים האלה לא האמנתי, פתחתי לו את הדלת כשאני בקושי נושמת ולא מצליחה להפסיק להסתכל על הדמות הזאת במראה. היא נראית מטורפת, איך אבא שלי יכול לראות אותי ככה? חלשה? בוכה? לא שולטת בעצמי? זה לא משהו שהם ראו במהלך העשור הזה יותר מידי, אם בכלל. ציפיתי למבט של הלם, או אפילו גועל, ציפיתי לריחוק ולצעד אחורה. במקום זה הוא תפס אותי, הסתכל עלי בעיניים דומעות ואמר לי שהוא אוהב אותי,
– אני אעשה הכל בשבילך עדן, גם אם ייגמרו לך הכוחות אתן לך משלי, אני אעשה הכל, אני אוהב אותך ואני תמיד אוהב אותך ואהיה פה בשבילך
הוא חיבק אותי כל כך חזק ולא צעד לרגע לאחור, כשבכיתי, או מלמלתי או צעקתי, חיבק אותי חיבוק שלא קיבלתי כל כך הרבה שנים.
חשבתי שגיליתי עוצמות חדשות של בכי לפני שהוא בא, או של שנאה לעצמי, לא האמנתי ששניהם יכולים להכפיל את עצמם תוך רגע.
איך אני גורמת להם את כל הסבל הזה? איך זה שגרמתי לאבא שלי, הבן אדם הכי קשוח שהכרתי, להתפרק בצורה הזאת מולי? אין לי כוחות בגוף, גם לא בראש כבר. אני לא מסוגלת להתמודד יותר, אני פשוט לא יכולה, אני לא מבינה את העולם הזה ושונאת לחיות בו, אפילו לא ידעתי שההורים שלי כל כך אוהבים אותי כמו עכשיו, לא חשבתי שמישהו בעולם הזה אוהב אותי ככה. איך הם יכולים לאהוב את זה? הדבר הזה שמסתכל עלי במראה?

יצאתי מהבית בריצה, ביקשתי שיעזבו אותי ושייתנו לי להחליט איך אני ממשיכה עם החיים שלי. לא התפרקתי עד היום הזה, אגרתי כל משפט שאמרו לי, לא האמנתי לאף אחד שאמר לי שאני עומדת למות, הרגשתי בשליטה, עם סוד ענק שהוא רק שלי. דבר אחד בחיים שלי שהצלחתי לעשות עד הסוף וגרם לי לאבד את הכל. בחוץ הייתה סופת גשמים ורוחות שהיו הרבה יותר חזקים ממני.
הלכתי והלכתי עד שהגעתי לים, בכיתי כל הדרך, בכי כל כך חזק שחשבתי שיהרוג אותי. הבכי, הגשם, הקור או הרוח, הנשימה שלא מצליחה להסתדר או הלב שבקושי פועם או מפרפר עד שעומד לצאת, משהו מבין כל אלה יהרוג אותי ממש עכשיו. הרגשתי את העצבות הכי גדולה שהרגשתי אי פעם, לא האמנתי שאפשר להרגיש כאב חד כזה מבפנים. התיישבתי על ספסל והמשכתי לבכות. הייתי ספוגה, רעדתי מקור ומפחד, לא הצלחתי להחזיר את הנשימה שלי ולהפסיק לבכות אז פשוט המשכתי. אם אני גם ככה עומדת למות מותר לי לבכות סוף סוף לא? הרגשתי לבד בעולם, ואחראית על כולו. אשמה בסבל הכי גדול של הורים שלא האמינו שדבר כזה יכול לקרות להם. לא ככה. ולא איתי. ולא בכלל. לקבור ילד היה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות בעיניהם לבן אדם.

אני לא יודעת כמה שעות ישבתי ככה אבל זוכרת שהגשם לא הפסיק אפילו לא פעם אחת. ישבתי וחיכיתי למות. הרגשתי שזה קרוב וידעתי שאם זה יקרה זה יקרה עכשיו. הסתכלתי על הים, שסער מתחת לגשמים ונלחם ברוח. חשבתי על זה שהוא יכול לעזור לי לסיים את זה בעצמי.
אני לא יכולה להמשיך לסבול בשביל להתאבד. אם אני רוצה לעשות את זה אני יכולה לעשות את זה עכשיו. פשוט להיכנס למים. דמיינתי את עצמי קמה מהספסל והולכת אל המים, נכנסת לאט לאט, עם הבגדים והמעיל, עם הראש למטה. דמיינתי את המים קפואים, והגשם מעלי כשאני כבר חצי גוף בתוך הים. הגוף רעד מקור ובכל זאת הורדתי בגדים. כבר לא הייתי בטוחה אם מה שאני רואה זה מציאות או דמיון, אבל ידעתי שהדמות הזאת לא תשרוד את זה. המים סביבה סערו והיא בכל זאת נלחמה בגלים כדי לעשות עוד צעד. היא נראתה חזקה.
פתאום פחדתי. לא רציתי שהיא תמות. ואז היא נעצרה, הזדקפה והסתובבה אלי, היא הרפתה את הגוף ונתנה לגל הראשון שהכה בה לסחוף אותה פנימה.
הופיעו תמונות מההלוויה, ומהשבעה, ומכל ימי האזכרה. כולם בכו, בכו עלי. יכול להיות שזה יעשה להם כל כך רע?
פתחתי את העיניים, אני חושבת שלא הייתי בהכרה כמה דקות, הרגשתי שהגוף קורס, לא ידעתי איך אצליח לקום מהספסל ובטח שלא איך לחזור הביתה. הגשם התחזק, והחלטתי שנמאס לי. נמאס לי להיות חלשה. נמאס לי להיות תלויה. נמאס לי מהקריזים ומהדאונים. נמאס לי לספור ונמאס לי להיות רעבה. נמאס לי שהגוף כואב, ואף אחד לא מבין אותי. נמאס לי לשחק אותה שהכל בסדר, כלום לא בסדר. רוצים לאשפז אותי. איך יכול להיות שהגעתי למצב הזה? הרגשתי כ״כ בשליטה לפני זה. הרגשתי מלכת העולם. נמאס לי לשנוא אנשים ולהרחיק אותם, נמאס לי לשקר ונמאס לי להגיד את האמת . נמאס לי שזו האמת שלי. נמאס לי מהקור ומהסחרחורות, נמאס לי מהמחשבות שטסות על 200 קמ״ש באיומים, הלקאות וביקורת. נמאס לי לשנוא את עצמי, נמאס לי להסתובב בעולם בתחושה שהגוף שלי לא שלי. נמאס לי מלחשוב על אוכל, ועל כל דבר שקשור בו. על מה עוד חושבים בכלל? ועוד כשלא עושים כלום? באמת שאני כבר לא זוכרת.
החלטתי שאני מוכנה לחיות אבל לא בעולם הזה. החלטתי שאם אצליח לשרוד את הדרך הביתה אני בטוח לא אמות, אבל אעשה הכל כדי לחיות חיים אחרים. אני אסתובב בעולם עם תחושה טובה בסופו של דבר, איך זה שאנשים אחרים מצליחים לעשות את זה ואני לא? אני ארגיש ביטחון עצמי, מגיע לי. אני אוריד את השנאה לעצמי, לעולם, ואולי אפילו אתחיל לאהוב, או ליהנות לחיות. או פחות לסבול מזה. אבל איך עושים זה? אני אלמד. אם אבא שלי מוכן לעשות הכל בשביל זה, גם אני צריכה.
קמתי מהספסל והתחלתי ללכת. פתאום ידעתי שאשרוד את ההליכה חזור, הרגשתי חזקה יותר וחזרתי להזדקף. ידעתי שאני נכנסת למלחמה.