שחור ולבן- פרק 3

בסוף החלטתי שהסיפור יהיה בגוף ראשון, יותר קל לי ככה :)
מקווה שמישהו עדיין קורא את זה, כי אני לא מעלה בימי שישי-שבת. וגם אתמול לא העליתי כי עבר עליי יום קשה.
~
נקודת המבט של ליהי:
אני שונאת, שונאת, שונאת אותו. איזה מין גבר מרשה לאישה להרגיש ככה? הוא ג'נטלמן? לא, אני כבר אענה לעצמי. גירשתי אותו כשעיניי דמעו והבושה השתלטה בי, הלוואי שיכולתי להעיף לו כאפה חזקה שהיה משותק ימים ולילות, אבל לא, הוא בסוף יצא מהבית בלי שאומר מילה.
אני פחדנית, והוא ניצל את זה.
המסקרה שהייתה מסביב לעיניי התלכלכה בדמעותיי, הלכתי להוריד את האיפור, אבל מישהו חיכה לי.
הוא נכנס דרך החלון של השירותים, ביתי הוא בית קרקע. עכשיו בבית שלי אני לא מרגישה בטוחה. אמיר הביט בי, כשעיניו דומעות, כמו לי, אבל הוא לא אמר מילה. הוא חיבק אותי חיבוק ארוך, אבל לא השתכנעתי אפילו קצת.
"אני מצטער, אולי נישאר ידידים?" שאל.
דחפתי אותו מהחיבוק.
"אתה לא מבין מתי מישהו לא רוצה אותך? גם אני לא הבנתי את זה קודם, אבל אני מבינה את זה עכשיו. יכולנו להיות ידידים אם לא היית כזה זבל." הוא השפיל את מבטו, ידעתי שהתכוון לזה, אבל לא הייתי מסוגלת ליפול לפח שלו שנית.
לאחר דקות שלמות של שתיקה מביכה, הייתי חייבת לשאול את השאלה שהתרוצצה בי בכל הזמן שהיינו ביחד.
"אתה הומו?"
הוא קפא. שאלתי לא הייתה פשוטה כלל, אבל הוא הנהן. הוא באמת הומו. אני צדקתי, אבל לא רציתי לצדוק בזה. נגעתי בו קלות.
"אני מצטערת." נשכתי בשפתיי בכאב.
"לא, את לא צריכה להצטער, זאת לא אשמתך." הוא הוריד את ידו מכתפי. "אני ניסיתי לאהוב אותך, באמת ליהי, אבל נמשכתי לגבר אחר, וזה הרג אותי." לי הפסיקו הדמעות, אבל לו הם המשיכו לרדת.
"אז אני חושבת שנוכל להיות ידידים. מישהו צריך להיות לצידך עם כל החרם שאתה עובר, לא?" הושטתי לו את ידי, הוא אחז בה בחוזקה. לאחר האחיזה חייכתי לו חיוך והתחבקנו. מדהים איך בדקות מהירות, אני מבינה שאני לא באמת אהבתי אותו. אולי רק הוא מצא חן בעיניי. זה הכול.
לאחר היום הארוך והמתיש, במהלכו אני ואמיר דיברנו אחד עם השני בהודעות, הרגשתי בטוחה בעצמי יותר מאז פרידתי מאמיר. הגעתי מחויכת לבית הספר, הלכתי יחד עם אמיר, ושום דבר מעבר לדיבורים לא קרה בינינו. הייתי שמחה על כך.
"אז קוראים לו יונתן?" חייכתי חיוך רחב. הוא הנהן.
"אני לא אמור לגלות לך את זה, הבטחתי ליונתן שלא, אבל אני סומך עלייך. והייתי חייב לפרוק את זה עם מישהו."
"מתי תגלה להורים שלך?" שאלתי. הכרתי את הוריו, מתוקים עד מאוד, נחמדים ואוהבים. אין סיבה שלא יפנימו את זה שבנם היחיד הומו. זה אמור לקרות, גם אם זה ייקח הרבה זמן.
"זה לא פשוט, ליהי. ייקח לי זמן, אני חושב שזה לא יקרה עד שאהיה בטוח במאה אחוז ביחסיי עם יונתן."
"אבל אתה מאה אחוז בטוח שאתה הומו."
"כן." והשיחה הפכה לשקטה, עד שבריוני בית הספר הגיעו לאמיר והתחילו לזרוק עליו ניירות, עם ציורים דוחים של בנים, עם שאלות מרושעות. דניאל היה ביניהם, וזה הכאיב לי מאוד. החבר הכי טוב שלי צריך להיות כזה בריון? הוא לא מסוגל להבין מה עובר על אחרים? הגנתי על אמיר מהניירות, הוא הודה לי על כך אבל עדיין היה עצוב.
"אני הולכת לדבר עם דניאל הדוחה הזה." הבטחתי לאמיר, וניגשתי לדניאל.
דניאל חייך לי חיוך רחב, יחד עם החברים הגדולים שלו. גירשתי את מי שהיה בסביבו, ולקחתי אותו לשיחה פרטית.
"דניאל אתה דוחה." אמרתי ישירות, חיוכו מעט התעקם. "מה אתה חושב שאתה לועג לבחור ככה? אתה אפילו לא בטוח שהוא הומו!"
"נו באמת, בפעם המיליון מישהו מהבית ספר נישק אותו במגרש, ראיתי את זה! מה את לא מבינה שהוא לא אוהב אותך?"
"נפרדנו. אבל זה לא אומר שהוא הומו!" המשכתי להגן עליו, אשקר על אמיר עד שהוא יגיד לי להפסיק. "אולי הבחור האחר היה סתם מטריד? למה אתם הורסים חיים של מישהו בגלל זה?"
דניאל היה מעט המום מהחדשות על הפרידה, והוא נגע בידי בעדינות.
"אני מצטער, עשיתי את זה בשבילך, חשבתי שתשתכנעי שהוא לא בשבילך בדרך הזאת." חיוכו כבר נעלם לגמרי, וההרגשה המנצחת הוחלפה ברגשות אשם.
"תצטער מולו, לא מולי."
"את עדיין אוהבת אותו, נכון?"
"לא. הוא רק ידיד. לא מעבר לזה."התרככתי מעט בטון שדיברתי אל דניאל, "תבטיח לי שתפסיק עם זה." ביקשתי.
"אני אבטיח רק בתנאי אחד."