שונה – פרק 2 – לורן שם בדוי

אני מביטה בה, מתקשה להאמין. היא אוחזת בעטים שלי. אינני הוזה. שני העטים האהובים עליי, הסגול והכתום – אלו שהיו חסרים בקלמר שלי מתחילת השיעור, אלו שחיפשתי בקדחתנות. אני מביטה בה במבט רצחני. "תחזירי את זה בחזרה" אני אומרת בכעס עצור, משתדלת לשמור על קור-רוח. זאת לא הפעם הראשונה שהיא לוקחת לי דברים. היא מנופפת בעטים בתנועה מלגלגת, מחייכת חיוך תמים ומפנה אליי את גבה. שיערה השחור מחליק על כתפיה, פניה הבובתיות חיוורות נוכח שפתיה האדומות. אין ספק שהיא יפה, אך היחידה שביכולתה להבחין ברוע בעיניה השחורות היא אני. אני קמה ממקומי, רגליי רועדות מעט. "תחזירי לי את העטים שלי!" אני קוראת בכעס. היא מעמידה פני מופתעת. "מה זאת אומרת? אלו העטים שלי. ג'וד, תפסיקי לחפש סיבות להאשים אותי". אני קומצת את אגרופיי, לסתי מתהדקת. שקרנית מסריחה! אני רוצה לצעוק, אבל אני יודעת בלבי שאיש לא יאמין לי. אני מסתכלת סביב. בכל מקום אליו נודד מבטי ישנם פרצופים עוינים, שונאים, שורפים. כמה מבטים מסוקרנים מופנים כלפיי. אני מחזירה מבט עוין. איני רוצה בקרבתם. הם כמו חיות, ניזונים מרגעי החולשה שלי, מסתערים ברגע הראשון בו אני חשופה. "מה קרה, ג'וד? שכחת לשבת?" אחד מהם צוחק. אני מתעלמת, מחניקה את הרוגז. אני צועדת את המורה בפנים מתוחות. "לורן לקחה לי את העטים" אני אומרת, כמעט צועקת מרוב כעס. העטים הללו לא חשובים לי. זו ההשפלה והמתיחות שהם גוררים, שמרתיחות אותי. זאת המורה המחליפה למדעים, ורוניקה. היא נמוכה ממני בעשרה סנטימטרים בערך, ומראה רעמת התלתלים הצבועה שלה גורם לי לבחילה בכל פעם ממחדש. היא מרכיבה משקפיים שדומים באופן מחשיד למשקפי המגן מן המעבדה, וקולה מזכיר חריקה. "לא עכשיו, ג'וד" היא אומרת לי בחוסר סבלנות. "אבל היא גנבה לי את העטים!" אני קוראת במחאה. המורים בבית הספר הזה אף פעם לא מתמודדים עם המקרים בכיתה. הם פשוט מתעלמים, או שולחים אותנו למנהלת, שכמובן נותנת עבודה קטנה ומטאטאת את המקרה מתחת לשטיח. וורוניקה, יותר מכלם, איננה מעשית באופן מיוחד. היא נאנחת ומגלגלת את עיניה. "לורן, את יכולה בבקשה להחזיר את העטים לג'וד?" אני משלבת ידיים ומלכסנת מבט אל לורן. "אבל אלה העטים שלי, ורוניקה" היא אומרת בקול תמים. "היא אומרת שאלו העטים שלה" אומרת ורוניקה, אשר נראית כאילו פשוט אין לה כוח לכל זה. "כן, שמעתי, אבל אלו העטים שלי!" אני צועקת ומצביעה על לורן. היא עוטה מיד הבעה מופתעת. ורוניקה מתנשפת. "טוב, די. נמאס לי מזה. ג'וד, שבי. היא אומרת שאלו העטים שלה, אז אלו העטים שלה". אני מכווצת את גבותיי ומשלבת את ידיי בכעס. "היא משקרת!" אני מכריזה. הכיתה דוממת לפתע, בפעם הראשונה מאז ורוניקה החלה ללמד אותנו. כולם מסתכלים עליי. ללא מילים אני יודעת שהם בצד של לורן. לא בגלל שהיא מקובלת, לא בגלל שהיא משכנעת, יפה או עשירה. זה פשוט בגלל שאני נמצאת בצד השני. גל של זעם חולף בי. איך היא מעזה! נמאס לי שהיא לוקחת לי כל הזמן את החפצים! אם המורה לא שמה לזה סוף, זה עובר לידיים שלי. אני מתקדמת צעד אחד קדימה, אוחזת בשערותיה הכהות והחלקות של לורן, ומושכת בכל הכוח שבידיים שלי. לורן צורחת בכאב. אמנם היא מעט מגזימה בתגובתה, אבל אני חשה סיפוק מכך שהצלחתי להוציא ממנה איזשהו רגש, גם אם שלילי. קשה מאוד להוציא אותה מקור-רוחה. אני מנסה לחטוף מידיה את העטים שלי, אבל היא אוחזת בהם בכוח ואינה משחררת. אני מקללת אותה, מרפה מן השערות ובועטת בדלת בדרכי הסוערת החוצה. אני עוד יכולה לשמוע את ורוניקה צועקת לי לחזור בעודי צועדת.

לורן קרה דה בונאקה ואני נפגשנו לראשונה בכיתה ה', כששלוש הכיתות של השכבה שלנו התערבבו והפכו לשתי כיתות גדולות, אבודות, פראיות ומאוד מאוד מבולבלות. בכיתה ג' יצא לי להיתקל בה מספר פעמים כיוון שהיו לנו חברות משותפות: קרן ואלי. הן היו צמד מעט מוזר: קרן הייתה נמוכה ממני בסנטימטרים ספורים, רחבה מעט, בעלת פנים קצת מפחידות ושיער חום חלק, בניגוד לאלי הקטנה והרזה, ששיער ג'ינג'י מתולתל מעטר את ראשה, נמשים על פניה ועיניה בולטות. הסתובבתי איתן כי לעתים קרובות לא היו לי חברות להיות איתן בהפסקות. הן נהגו להתעלל בי, כשאני בתמימותי הייתי בטוחה שזה משחק. כמו ילדה הנאנסת על ידי קרוב משפחה, ובטוחה שזה לגמרי בסדר. הן נהגו לנעול אותי בשירותים הפסקה אחר הפסקה במשך חודשים, גם לאחר שהעירו להן על כך. אלי צבטה אותי בכל מקום אפשרי בגופי, עד שנהיו לי סימנים כחולים על הידיים. קרן הרביצה לי. באותו זמן היינו עדיין באותו גודל. לורן נהגה להצטרף אליהן מדי פעם. כבר אז, התחום החזק שלה היה המילים. היא צחקה עליי בכל הזדמנות שנקרתה בדרכה, השפילה אותי בפני אלי וקרן וחברות נוספות מן הכיתה שלי, ולחשה קללות באוזניי. כשהקשר ביני לבין קרן ואלי התנתק, לא ראיתי אותה יותר. לא הייתה בינינו שום אינטראקציה עד שמוינו הכיתות החדשות ואנחנו – יחדיו. אינני זוכרת באיזה שלב היא החליטה שהיא שונאת אותי. זה לא הגיע בבת אחת. היא ניצלה את הפעמים בהן התבלבלו לי המילים, או שהייתי חלשה, וצחקה עליי בפני אנשים. מהר מאוד היא קלטה שזו אחת הדרכים הכי קלות להצחיק אנשים – להחליש אותי בנוכחותם. היא מעולם לא הייתה מקובלת מאוד בחברה, ותמיד חיפשה דרך לטפס בסולם החברתי. אני לא מאשימה אותה על כך, אני בעצמי חיפשתי דרכים להשתלב קצת יותר במעמדות הגבוהים. אבל אני מעולם לא הנמכתי אנשים בכדי שיהיו לי לשלבי טיפוס. לורן מצאה ילדה נוספת, טאני, ששנאה אותי מאז ומתמיד, ללא שום סיבה נראית לעין. הן הפכו לחברות הכי טובות, ותמיד הסתובבו יחדיו. הבילוי המהנה ביותר עבורן היה ריכול עליי, והבא בתור השפלתי בפומבי. ואף שלי וללורן היו חברות משותפות רבות, הן מעולם לא עשו הרבה יותר מלבקש ממנה בקול שקט להפסיק.

פעם אחת, ראיתי את לורן מנצלת אחת מחברותינו המשותפות, משפילה אותה. היא זרקה לה כדור ואמרה לה ללכת להביא אותו, כי לדבריה אותה ילדה היא כלבה. הילדה, זואי, חברה טובה מאוד שלי, השפילה את ראשה והלכה להביא את הכדור, בעודה לוחשת ללורן להפסיק. מיותר לציין שהיא לא הפסיקה. באיזשהו שלב, לאחר זמן מה שצפיתי בהן, התקרבתי אליה. "היא חברה שלך, למה את מתנהגת אליה ככה?" שאלתי. רציתי באמת ובתמים להבין מדוע היא כה מרושעת לאחת מחברותיה הקרובות ביותר? לורן זקפה את ראשה. "אני אתנהג איך שבא לי, למי שבא לי" אמרה ביהירות. העפתי מבט חטוף בזואי. "איך את יכולה להיות כל כך רעה אל חברה שלך?" לורן נעצה בי מבט רצחני, לסתה נעולה. היא זרקה את הכדור פעם נוספת. "אני לא מוכנה שתתייחסי ככה לחברה שלי, בכל מקרה" אמרתי בזעף וצעדתי צעד קדימה. "למה את לא נותנת לה מכות?!" שאלתי את זואי, עצבנית. לורן פערה את עיניה. "למה שהיא תיתן לי מכות?" היא שאלה, קולה קפוא וקטלני. עיניי חודרות את עיניה. במשך כמה רגעים השתררה דממה. "טוב, לפעמים את צריכה לקבל מכות. במקרה שלך זה לא באמת יכול להזיק" קולי שקט, אך לורן שמעה. היא נשפה בכעס. בפעם הראשונה הצלחתי לגרום לה לאבד את עשתונותיה לפניי. היא זינקה לעברי וניסתה להרביץ לי. "עשית טעות!" קראתי, ניצוץ של להט בעיניי. חסמתי את ידיה וקמצתי את ידי לאגרוף, שהסתחרר לכיוון בטנה. צחקתי צחוק מר, צחוק של ניצחון כואב. "הפעם את התחלת! את לא תוכלי להאשים אותי הפעם במשרד של המנהלת!" צעקתי עליה ודחפתי אותה אחורה. ראיתי את ההבנה מחלחלת אליה. בכל פעם שהיא ירדה עליי, לורן סמכה על כך שאני הראשונה מבין שתינו שפונה למכות, ובכך היא יוצאת זכאית במשרד המנהלת. הפעם, התהפכו התפקידים. "את לא יכולה להאשים אותי! את שומעת?! את לא יכולה!" צעקתי עליה. חצי מהשכבה התקהלה סביבנו, כולם המומים. "אני בסך הכל-" המשפט שלי נקטע לרגע בגלל אחת מן הבעיטות שלה. "מגנה על עצמי!" השלמתי את המשפט ובעטתי בה בעצמה כפולה. באותו רגע הופיעה זואי, ולצידה המנהלת אשר נראתה כועסת כל כך עד כי הייתה יכולה להתפוצץ. "בואו איתי למשרד" היא אמרה בקול נוקב כשזואי הצליחה סוף סוף להפריד בינינו, נעזרת בטאני. עלינו במדרגות ברקיעת רגליים, שלושתנו נסערות ביותר. הקרב ארך רק כמה שניות, אבל אני יודעת שהוא צרוב בי לעד. הדבר האחרון שאני זוכרת לפני המעבר בדלת המזכירות הוא לורן, לוחשת באוזני: "תראי מה עשית, פרה. שתינו הסתבכנו בגללך".