שונאת פרידות.
שונאת פרידות.
אני שונאת פרידות כי אני לא יודעת איך להתמודד איתן, אני לא מצליחה להרפות, במיוחד לא משהו שהיה חלק ממני במשך השנה וחצי האלו…
כל דבר שקשור לעזיבה, אני מדחיקה אל איזשהו חדרון קטן בלב שלי, מכחישה…בכדי שלא ירדו דמעות…ובגלל כי אני סתם…פשוט שונאת פרידות.
אני יושבת עם עצמי עכשיו ובוכה, איך אומרים שלום?! אני לא מספיקה להסתכל לאחור…אני לא מצליחה לישון כי אני פוחדת כשמחר כשאתעורר זה באמת יהיה הסוף…וכל החיים שלי השתנו כי נהרסה לי השיגרה..
זה בא כל כך לאט והלך כל כך מהר ואני לא מספיקה להיאחז בזיכרון…
אני שונאת פרידות כי אני מפחדת לשכוח, מפחדת שכל הזיכרנות, הרגעים המקומות והאנשים ידחקו אל איזה שהוא אזור מוזנח בלב שלי שאף אחד לא ישים לב אליו…
אני שונאת פרידות ואני לא מפסיקה לבכות, אני שונאת פרידות והלב שלי כואב…הכל כואב…אני מרגישה כאילו מטלטלים את כל כולי…משהו שהענקת ונתת לו, משהו שלא הספיק להיות חלק נכבד ממך עכשיו נעלם וזהו…זה הסוף…
תגובות (3)
פרידות זה חלק מהחיים. אין מה לעשות עדיף לך לא להדחיק אותן כי זה הסופו של דבר הכל יתפוצץ. את לא תשכחי את הטוב שלך. זה זיכרון תמידי.
אני מקווה….אבל זה כל כך עצוב…את פשוט עובר שינוי מדהים עם אנשים ובונה את עצמך ואז אתה בקושי הולך לראות אותם
גם אני ממש שונאת פרידות ולצערי זה קורה לי כל כמה חודשים…
אני באה ממשפחה נוצריה ובאים אלינו מלא חברים נוצרים מחו"ל ואנחנו מתחברים מהר.
למשל באו אלינו בקיץ 7 אורחים והם היו איתנו במשך שבוע כל יום כל היום מ- 6 בבוקר עד 11 בלילה וההנו יושנים באותו מקום("יד השמונה") ואחרי השבוע הזה הם טסו ואני התחלתי לבכות…. ובכיתי כמה ימים):