שוליית הקוסם

יונתן ירד לאט במדרגות, ידו נתמכת בקיר . רגליו בקושי נושאות אותו. עיניו אדומות ונפוחות, החתכים והחבורות על פניו וידיו ניכרים באור אחר הצהרים של הסתיו. בימים רגילים היה דואג להסתתר מאחורי משקפי שמש כהים, אבל היום, לא מצא בכך כל טעם. מוטי, נהג המונית הקבוע שלו, כבר חיכה לו לצד המדרכה.
"וואו, אחי, מה קרה? נדרסת?"
"אפשר לומר שכן" הנהן יונתן "דריסה עצמית". הוא התיישב בזהירות במונית ועצם את עיניו, אנחת כאב נפלטה משפתיו.
"אחי… " מוטי השיב בהבנה והגיש ליונתן חבילת מגבונים, "קח, תנגב קצת את הדם שלא ילכלך לי את המושבים. לאן? לבית חולים? אתה חייב לטפל בחתכים האלה, שלא ישארו לך צלקות על הפנים"
לא, לא לבית חולים" הוא הושיט למוטי עלון מקומט "קח אותי לכתובת הזאת"
מוטי התניע, הפעיל את המונה ויצא לדרך. הוא טפח באהדה על כתפו של יונתן, "החלטה נבונה, אחי, הגיע הזמן".

שעתיים קודם.

לקח ליונתן כמה דקות להבין איפה הוא נמצא. האור כל כך מסנוור ומתפוצץ לו בראש כמו פגז של צבעים. הוא מביט בשעון מבעד לחריץ העין. השעה שתיים עשרה, אך הוא לא מצליח להחליט אם עכשיו צהריים או לילה. הדבר האחרון שזכר לפני שהתעלף על הספה בסלון היה אסנת. היא שוב עמדה בידיים קפוצות וחסמה לו את המעבר לחדר השינה, מבטה מלא תוכחה. מה כבר קרה? אולי שתה משקה אחד יותר מדי אבל לא מספיק כדי להשתכר. יונתן ניסה לקום אך מעד, נפל על הרצפה ואחז את ראשו בידיו, כמנסה לעצור את הסחרחורת שהשליטה עליו בחילה נוראית. כמו במטה קסם הופיעה לפניו קערה, והוא הקיא לתוכה, עוד ועוד מיצי קיבה מרים שטפו את גרונו ואת פיו. הוא שנא להתעורר ככה, לגמרי מחוק. הוא עדיין התנשף מהמאמץ של ההקאה ועצם את עיניו.
"קח", אסנת הגישה לו שני אדוויל וכוס מים קרים. היא ליטפה את פניו והרטיבה את לחיו בסמרטוט לח.
"תודה" הוא שתה בצמא והניח את ראשו בקימור צווארה, אך היא נרתעה מפניו.
"מה?" יונתן הסתכל אליה בהתרסה, "מה את מסתכלת עלי ככה? את יודעת שאני לא איש של בוקר".
"עכשיו שתים עשרה וחצי בצהריים"
"אל תתחכמי, טוב? ותדברי קצת יותר חלש, הראש…"
"מה יהיה איתך, תגיד לי, יונתן, כמה זמן אתה יכול להמשיך ככה? כמה זמן אנחנו יכולים להמשיך ככה? אתה חייב להפסיק לשתות, די! אני אומרת לך שאני לא מסוגלת יותר!"
"מה את אומרת? אני זה שסובל פה, ואת לא מסוגלת? בסך הכל כואב לי הראש מה את עושה עניין מכל דבר? 'תפסיק לשתות' ,'אל תעשן' כל הזמן מנג'סת. פאקינג משטרת הסמים והאלכוהול. פעם אחת תראי אותי כפי שאני באמת! אני אוהב לשתות, זה נכון, אבל אני לא שיכור, אני לא מכור! אני סופר. תראי אותי כמו שאני! את יודעת שאני לא יכול לכתוב אם אני לא שותה. כשאני שתוי אני כותב טוב יותר. זאת עובדה! זה לא הופך אותי לשתיין!"
"בכל שעות היממה יש לך ביד כוס ויסקי, וביד השנייה סיגריה בוערת. כוס אחרי כוס, סיגריה אחרי סיגריה, כמו מעגל אין סופי. אתה באמת חושב שמישהו עוד מאמין לשקרים שלך? אתה הורס את עצמך, שותה את עצמך לדעת ומשקר כל הזמן! 'לא שתיתי היום כלום, סתם, נפלתי במדרגות', 'אופס, נתקלתי במשקוף' אתה בעצמך מאמין לשקרים שאתה אומר?" היא התחילה להתייפח בשקט, יונתן הפנה את מבטו ממנה ושוב עצם את עיניו. כשהוא הושיט את ידו אליה, היא כבר לא הייתה שם. הוא המשיך לשבת כך, ולבסוף נרדם שפוך על הרצפה. הוא התעורר רק כשאסנת שוב עמדה לצדו, ובידה מזוודה, עמדה שם לרגע כאילו מהססת ואז, בלי מילים, הלכה וטרקה אחריה את הדלת.
"את עוזבת אותי?" יונתן התחיל לרעוד "את לא יכולה ללכת, אני זקוק לך!", קרא אחריה.
הוא חייב משקה. עכשיו! מראה שורות הבקבוקים הריקים על השיש במטבח מטריף אותו באחת. הדופק שלו מאיץ ומתחיל להדהד באוזניו ונשימתו נעשית מאומצת. לא יכול להיות ששתיתי את כל זה, חשב לעצמו בבהלה, ובראשו עלתה פנטזיה כמו בשוליית הקוסם, רק שהפעם בקבוקי הוויסקי והוודקה קמו לתחייה, ובניצוחה של אסנת הלכו בשיירה לצלילי מוסיקה רועמת, שפכו את תוכנם אל תוך הכיור במטבח בחינניות של סרט מצוייר, ונעמדו בשורות על השיש. הוא החל לרוץ מחדר לחדר כמי שכפאו שד, פתח כל ארון ומגירה ושפך את כל התכולה על הרצפה, קיווה שכמו נס פך השמן ימצא בקבוק אחד קטן שישיב את שפיותו. אפילו שקית הקוק ששמר בשידה הסמוכה למיטה הייתה חסרה.
"בת זונה!" שמע את עצמו צועק בכל הכח שיש לו, "פאק! בת זונה! אני שונא אותך! שקרים? הנה השקר הכי גדול! אני שונא אותך, בת זונה!" כולו רועד ובוכה. במקום שבו הייתה שקית הסם היה מונח עלון צבעוני.

רטורנו – מרכז גמילה מהתמכרות והעצמה אישית
אנחנו כאן בשבילך!
האם אתה או אחד מאהוביך נאבק בהתמכרות?
אנו מושיטים לכם יד. חייגו עכשיו. סודיות מובטחת.

"פאק! " הוא רץ בחזרה למטבח באמוק, תפס בקבוק אחד וזרק אותו בכל הכח על דלת הכניסה. הבקבוק התנפץ בקול והשברים התפזרו לכל עבר, קול הנפץ כאילו ליבה את הטרוף שאחז בו. עוד בקבוק. פץ! עוד אחד ועוד אחד, פץ! פץ! פץ! נשאר רק עוד בקבוק אחד אחרון, כבר לא נשארה לו אנרגיה כדי להטיחו בדלת והוא נשמט מידו והתנפץ לרגליו, הזכוכיות עפו אל פניו אך הוא לא הרגיש דבר.

כעבור חודש
"אחיך התקשר ושאל אם יצאת היום מהמיטה" אמרה לו האחות בשעת ארוחת הבוקר. היום היה לו קצת יותר תיאבון והוא הצליח להשאיר בקיבתו כמה כפות דייסה וכוס קפה. יונתן חייך.
"גם כן אח" מלמל לעצמו, "לפחות היה מגניב לי קצת וויסקי או משהו להסניף, אם הוא טורח לבוא כל יום"
מאז שאשפז את עצמו במוסד לגמילה, מוטי הקפיד לבקרו יום יום, ולקח על עצמו את תפקיד איש הקשר עם צוות המוסד כבן משפחה. יונתן לא הקל עליו. תהליך הגמילה היה קשה ממה שציפה. כבר ביום השני לאשפוז נתקף יונתן ברעד אינסופי, מטמטם, התרופות שקיבל מקלות עליו רק במעט. הדם הלם בעורקיו כמו תופים, וגופו לא מצא מנוח.
הוא החל להזות בבעתה, עיניו פקוחות בחרדה גלויה ואישוניו מוגדלים, שוב ושוב ניסה לנער חיות דמיוניות מגופו, וכאילו ניסה לעקור אותן מתוך עורו, גלים גלים של הזיות, עד שנכפת למיטה למען בטיחותו.
"מוטי, הם הורגים אותי, אתה חייב לחלץ אותי מפה!" יונתן התחנן, צעק, בכה, קילל, לילות לא שינה התישו אותו. הוא לא האמין שיצא משם בחיים. "עלוב שכמוך, אם אתה לא מתכוון לעזור לי תעוף מכאן!" הוא תפס בבגדיו של מוטי, וניער אותו. מוטי לא נרתע, כוחו של יונתן לא עמד לו כדי ממש להזיק. הוא רצה רק דבר אחד! משקה אחד שיחליק לו בגרון. להרגיש את הצריבה של האלכוהול ואת החמימות שמתפשטת בכל הגוף.
מוטי אף הוא לא ציפה לראות את ידידו במצב כה קשה. לדברי הרופאים, יונתן הגיע לגמילה אחרי שנים שאלכוהול זרם בעורקיו, בנוסף לסמים אחרים שצרך באופן פחות תדיר, והימים הקרובים יגידו מה הנזק שנגרם לגופו מההתעללות שהעביר את עצמו. צפוי לו שיקום ארוך. כבר מספר שנים שהוא משמש כנהגו האישי, מסיע אותו בכל הארץ להופעותיו התכופות בטלוויזיה וברדיו ולסיבובי חתימה על ספרים ברחבי הארץ, נסיעות שהסתיימו תמיד בפאב זה או אחר. דמותו של יונתן נערצת עליו, סופר ומשורר מצליח שספריו מתנוססים בחלונות הראווה של כל חנויות הספרים ושיריו מתנגנים בפי כל. בביקוריו בפאב יונתן תמיד מוקף בחברים ומעריצים, תמיד כריזמטי ובטוח בעצמו ובשנינותו הרבה שגובלת בציניות, נהנה להיות במרכז העניינים, וממלא את המקום בפרצי צחוק רמים. מוטי לא היה חלק מחבורת המעריצים, הוא תמיד צפה מן הצד, כמו גרופי מזדנב. ליד יונתן הוא הרגיש כזה קטן, שקוף. רק בחזרה הביתה, בימים שיונתן לא היה שיכור מדי ונרדם לצדו במונית, היו יורדות המסכות ומוטי היה זוכה לראות את יונתן האמיתי, החסר בטחון, ירא שיום אחד הפופולאריות שלו תדעך ויבוא דור חדש של סופרים שאותו יהלל דור חדש של מעריצים. היונתן הזה, החושש, הפגיע, צץ ועלה מתוך תהליך הגמילה.
"אני מת מפחד והכל בגללך" האשים יונתן "בלי השתייה אני חצי בן אדם. לעולם לא אצליח לכתוב יותר"
"טוב שיש לך את מי להאשים, אבל אולי הגיע הזמן שתתבגר כבר? מה עם החצי השני? הברירה היא שלך. או שתמשיך כמו קודם, תוותר על הגמילה ותישאר פחדן עלוב שחושב שהוא על גג העולם, או שתחליט ללכת על הכל ולקחת אחריות על עצמך. מצדי תשתה, מה אכפת לי? אני אתך גמרתי. " ומוטי קם ללכת, אך מייד חזר על עקבותיו והוסיף " יש אישה מקסימה שמחכה לך בבית, רק אתה יודע מה אתה צריך לעשות כדי לזכות בה." ושוב יצא מהחדר, ממלמל לעצמו, "אתה יודע את מספר הטלפון שלי אם תזדקק להסעה… או לחבר"

כעבור שישה חודשים.

מוטי החנה את המונית בכניסה לבית. שמש אביבית מאירה את פניו של יונתן. יללה רפה נשמעה מאחוריו אך הוא לא הצליח לזהות מה מקורה.
"אני כל כך שמח לראות אותך ככה, אחי" אמר מוטי. השינוי במראהו של יונתן העיד על מה שעבר בחודשים האחרונים. לחייו ,שהיו בעבר נפוחות וסמוקות מאלכוהול, נראו עכשיו רעננות, מכוסות פלומה חדשה של זקן, רק צלקת קטנה בפינת אזנו רומזת על העבר. "הדאגת אותי. בערב לפני שנכנסת לגמילה, אחרי שקבלת דחייה על הספר שכתבת, שתית כל כך הרבה. אסנת התחילה לבכות כשהבאתי אותך הביתה והתעלפת על הספה. היית מבהיל, אחי. " שוב נשמעה יללה, ומוטי הסתכל סביבו בתהייה, "בלי לחשוב יותר מדי התחלתי לאסוף את כל הבקבוקים שמצאתי ושפכתי את הכל. היו לך כל כך הרבה. בארון, על השולחן, ליד המיטה, כמו מחסן הפצה של ג'וני ווקר. וכמה ג'אנק! אסנת מצאה את המחבואים שלך ושפכנו הכל לכיור" .
ניצוץ של הבנה צץ בעינו של יונתן "אז אתה היית שוליית הקוסם"
"מה?"
"לא משנה, סתם משהו שאני זוכר במעורפל."

מוטי התלבט אם לספר לו עוד. לאחר שיונתן אשפז את עצמו לגמילה הוא ניתק מגע וסרב לכל ניסיונותיהם של מוטי ואסנת לבקרו, אבל הם דאגו להיות מעודכנים על ידי הצוות בקשר להתקדמותו. ערב סוער אחד, כשמוטי קיבל טלפון מרופא המוסד שסיפר לו שיונתן התחמק ויצא אל הפאב הקרוב, מוטי כל כך התאכזב, אבל עדיין לא היה מוכן לתת ליונתן להיכשל שוב. שיחת טלפון קצרה עם הברמן והעניין סודר. לא. מוטב שיונתן לא יידע מכלום.
עכשיו היללות התחזקו והארגז שיונתן הביא אתו והניח במושב האחורי של הרכב התחיל להתנדנד ומתוכו הציץ פתאום הכלב המכוער ביותר שמוטי ראה מעודו.
"כלב?" מוטי לא האמין למראה עיניו. הוא היה מן תערובת בלתי מוגדרת של זנים. פרוותו לבנה מכוסה כתמים חומים בחוסר סימטריה ששיוותה לו מראה מטופש, עיניו בולטות ופניו מצולקות כאילו הפסיד בקרב אכזרי.
"כלב. מה אתה כל כך מתפלא?" אמר יונתן בתמימות "המליצו לי שכדאי שאמצא תחומים חדשים להתעסק בהם, כמו ההתנדבות בקהילה או טיפוח משהו חי. אז כלב."
"הם בטח התכוונו שתתחיל עם משהו פשוט, כמו עציץ, איפה מצאת את ה… היצור הזה?"
"אל תעליב אותו, הוא ממש רגיש." יונתן חייך וגרד מאחורי אוזניו השמוטות "ערב אחד מצאתי אותו נטוש ותשוש בין השיחים בגשם שוטף. הוא היה רזה כל כך ופצוע. לא יכולתי להשאיר אותו ככה לבד. הגנבתי אותו לחדר עטוף בשמיכה. לא ידעתי מה לעשות איתו ופתאום מצאתי את עצמי מדבר , מספר לו על עצמי. אשקרה, יכולתי לספר לו הכל, איך התחבאתי מאחורי האלכוהול, איך שיקרתי לכולם ולעצמי, והוא רק הסתכל אלי בעיניים העצובות שלו, כמו הפסיכולוג הזה שרק שותק כשאתה אצלו על הספה? אתה מבין? אז זה מה שעשיתי. נשארתי שם עד שסיימתי לכתוב את כל מה שאני מרגיש" יונתן הרים את ידו לעברו של מוטי, "כן. אני יודע מה אתה רוצה להגיד. מה בכלל עשיתי בחוץ בליל סערה? אתה חושד בצדק. חזרתי מהפאב הסמוך." מוטי ניסה לעצור אותו שוב אבל הוא המשיך "לא. אל תגיד כלום. הייתי חלש. מכור. התגעגעתי לצריבה של האלכוהול בגרון. אבל איזה חרא של פאב. זבל של משקאות! אחרי משקה אחד נתקפתי כזה גועל והקאתי את נשמתי. ואז מצאתי את הכלב המסכן הזה והוא כל כך דומה לי"
שניהם שתקו רגע ואז מוטי פרץ בצחוק וסחף אחריו גם את יונתן והכלב נפנף בזנבו בעליזות וליקק את ידו.
"שכנעת אותי, אחי, אפשר למצוא כמה נקודות דמיון ביניכם" ומוטי טפח על כתפו של יונתן באהדה.

יונתן יצא מהמונית בחשש, רגליו בקושי נושאות אותו מההתרגשות. כבר מרחוק ראה אותה עומדת ומחכה לו. היא נצמדה אליו לחיבוק, והוא הניח את ראשו בקימור צווארה.