שברים של תקווה

א'
זו הייתה שעת לילה מאוחרת. מרחוק – אורות מהבהבים. כלב שחרחר – לבנבן עם חגורה הולך באיטיות על פני האדמה הקשה, המוצקה. לפתע, תאורת הרחוב מאירה על רגל אדם. רגל אדם במקום כה שומם ורחוק. רגל אדם במקום בו מעולם לא דרכה רגל אחרת. רגל אדם במדבר. הפנסים פתע נכבים. השמיים פתע בולטים. אין ירח, רק כוכבים מנצנצים במרחק. רק כוכב אחד בולט, רק כוכב אחד במרכז התמונה. מצלמת הוידאו הישנה מתמקדת רק עליו. כאילו רק הוא קיים בעולם. כאילו הוא הדבר הכי מנצנץ בעולם. כאילו הוא מספר סיפור שלם רק מהתבוננות בו. צלצול של שיחה קטע את האווירה המסתורית, והחזיר את האדם ההולך למציאות. קולו נשמע לראשונה. קול עבה, קול בס, אך עם זאת קול שקט ומעט מחוספס : "קלאלאבדגה … מרסי". לאחר שאמר דברים אלו ואף מילים רבות אחרות, האדם המסתורי סגר את הטלפון והכניסו לתיק אפור חשוד. וכך, הילך על האדמה הקשה, אדמת הלס, מסביבו שום צמח שום חיה שום באר – מים קטנה.
והכלב. הלך באיטיות. היה ניתן לראות שהתעייף ממסעותיו של אדונו. היה אפשר להרגיש שעוד מספר דקות ישכב הכלב על האדמה וינוח עליה לעולמים. אך הדקות חלפו והוא המשיך ללכת, למרות שמיאן לעשות כן. וככל שהזמן חלף, היה אפשר לראות את הכלב מתקרב עוד ועוד לאדונו, עד שעמד לצידו במסע הענק, יודע שהאדון לא יפקיר אותו לבדו בשממה. איני יודע אם כלב מבין רגשות מהם, אך באותו הרגע היה אפשר להרגיש שהוא מבין. תוך ליקוק רגלו של אדונו, ותוך כדי הליכתם, הכלב בכה חרישות, בכה בקול שלא נשמע, שלא הגיע אפילו לאוזניו של אדונו, כבד – השמיעה. ובאותו הבכי, המיוסר, היה אפשר לשמוע התמסרות, התמסרות לאדונו, התמסרות כה גדולה שאפילו ים התיכון לא היה יכול להכיל את אותה התמסרות. התמסרות כה גדולה שאפילו כל המסע הזה נראה קטן לעומתה. התמסרות עצומה, התמסרות ענקית, התמסרות לאדונו, אדונו שלו, שיהיה אדונו לעד, לעולם. עד אשר ייפול אל תוך קבר הצדיקים הממאן להיפתח.
ב'
הבוקר האיר את השממה. מתוך האוהל החם היה אפשר לשמוע קול ציפורי הבוקר, המצייצות בסוגי "צוויץ – צוויץ" ו – "צוויץ – צוואץ". היה אפשר
להרגיש את השמש החמה, הקופחת על הראש, גם מתוך האוהל. השמש החמה של המדבר שייבשה כל מעיין וכל מקווה שנקרה בדרך. השמש המאיימת לסנוור כל מי שיסתכל אל תוך עיניה הגדולות. השמש המאיימת במבטה הרושף לפתוח את פיה הגדול המלא באש לוהטת ולהטיח אותה בכל מי שנקרא בדרך זו. ועם שמש זו המאירה עליו יצא האדם המסתורי מן האוהל, יחד עם כלבו. בידו האחת אחז במברשת ומשחה. בידו השנייה תפש את דלי המים שעמד מחוץ לאהל כל הלילה. תוך לגימות מעטות מן המים, הניח כמות נאה של משחה על המברשת הבלויה והחל מבריש ומצחצח את שיניו. לאחר ששטף את פניו וניגבם, רחץ את הכלב אף הוא שלא נהנה מהרעיון כפי הנראה. לאחר מכן, מרוחצים ומסורקים נכנסו שניהם לאוהל והאיש שתה מים לרוויה ואכל ארוחת בוקר נאה בהחלט, בהתחשב בעובדה שעבר כבר שלושה ימי שליחות במדבר מבלי שעבר על פני כפר או יישוב. לאחר שסיים את ארוחתו, נתן לכלב אף הוא את מזונו ולאחר שהלז סיים, יצאו שניהם מן האוהל והאיש החל לקפלו. בעוד הוא מקפל את אהלו בנחת ובשאננות, כלבו החל "לסרוק את השטח". מריח כל דבר, כל צמח וכל גרגיר חול.
כשסיים האיש לפרוק את האהל כעבור כמעט חצי שעה וכבר שם על שתי כתפיו את התיק הכבד, הסתכל סביב מחפש את כלבו, ולא מצאו. איפה ואצ'י? בלעדיו כל המסע הזה אינו שווה מאומה . . . חשב האיש. מסביבו אף לא צמח אחד ועדיין אינו יכול לראות את כלבו. התחיל ללכת לכיוון מזרח. הלך והלך. יותר מקילומטר הלך, והכלב לא נמצא. פנה אחורה לנקודת העצירה והלך מערבה. גם שם הכלב לא נמצא. ניסה ללכת צפונה ודרומה והכלב – לא נמצא.
בשביל האיש הדבר נראה משונה. לא רק בגלל שכלבו הוא כלב נאמן, אלא גם בגלל חוש הריח המפותח שלו. ואצ'י יכול היה להריח את אדונו ממרחק של קילומטר ויותר מזה. ועדיין הכלב לא בא. האדון התיישב על האדמה הקשה, המוצקה, אדמת הלס, לא יודע מה לעשות ומה לחשוב והאם להתקשר לבוס שלו. יותר מכל רגש אחר שעלה בלבו של האיש באותו הרגע, עלה צער על שלא השגיח על כלבו בזמן שקיפל את אהלו. הוא כל כך אהב את כלבו ולא רצה לאבד אותו. כל המסע הזה היה שווה רק בגלל הכלב. רק בגלל חוש הריח המפותח שלו. בלעדי חוש זה של הכלב, האדון אבוד. מה יגיד האדון לסוכן ששלח אותו למשימה? ובכלל מה יעשה במדבר כה שומם בלעדי ואצ'י שיפיג את בדידותו?
האדון לא ידע מה לעשות. היה כה עצוב ומדוכדך שלא יכול היה להחליט. הוא פשוט ישב על אחד הסלעים ושקע אט – אט אל תוך זכרונות עם כלבו. זכרונות מצחיקים שעכשיו הפכו למכאיבים בשבילו. הכלב היה כל עולמו. לא הייתה לו משפחה. הוא גם לא רצה לבנות משפחה ועדיין אינו רוצה. הכלב היה משפחתו היחידה. והוא אהב זאת מאוד. עם הזמן הכלב הפך להיות תלוי באדונו ויחד עם זאת האדון הפך להיות תלוי בכלב.
לפתע, האדון נזכר איפה מצא את ואצ'י לראשונה. איך נכנס לאותו מבנה אפוף – אבק, לאותו מבנה שם קיבל את משימתו הראשונה להרוג ראש ארגון טרור פרסי. איך נכנס לאותו מבנה וראה בזווית עינו כלב. ראה איך הפרסי עינה אותו, הרביץ לו, הכאיב לו. שמע את קול הנפץ שיצא מאקדחו שלו. ראה את ראש ארגון הפשע נופל על הרצפה והבחין בכלב הרץ, להפתעתו, היישר אליו. זכר איך ליטף אותו והבטיח לו שיגן עליו וישמור עליו מכל רע.
פתע האדון שם בצידי הדרך זכרונות אלו והסתכל מולו, אל השמש הנמצאת כבר במרכז השמיים. לפתע השמש המתקדמת למרכז השמיים נראתה לו כמו מסלול חייו. כל יום מחדש הוא זורח מחדש. כל יום הוא חווה רגעי אושר, מרגיש שנמצא במרכז, ורגעי שפל, כלומר מרגיש דעיכה מסוימת שמביאה לחושך. ברגע הזה, לאחר שאיבד את כלבו, הוא ראה שחור, הרגיש את הדעיכה מבפנים. ובאותו הרגע שמע קול . . .
ג'
החושך שלט ברחבי המרפאה, או אם אפשר לקרוא לזה מרפאה. ספות קרועות היו זרוקות על הרצפה בצידי החדר, יחד עם ציוד ישן שכלל אוסף דיסקים ישנים ומסכים שבורים. שולחן ישן התעקש עדיין לעמוד על רגליו, ממאן להישבר ובנוסף מחזיק כוסות – זכוכית חצי שבורות. לידו, עמד מקרר ישן שעדיין קירר איכשהו את בקבוקי השתייה שהונחו שם משנת תרפפ"ו ואת העוגה הספוגית הדלה שהצליחה להעלות עובש דמוי קורי עכביש סמיכים. רק במרכז החדר היה הדבר היחיד שהצליח להזכיר איכשהו סוג של מרפאה. על שולחן מתנדנד עמד מחשב ומקלדת ועפרונות – כתיבה וכלובי חיות ישנים עם חיות בתוכן. היה שם אוגר והיה גם תוכי וגם כלב. הכלב הביט בעיניים מסכנות אל אדם שרכן לעבר הכלובים ואחז בידיו עטויי הכפפות מבחנות בעלי נוזל ירוק, ככל הנראה רעיל.
לפתע, טלפון צלצל בקול שצרם והחריש לאוזני החיות שמיהרו ליילל ולבכות ללא הועיל. האדם ניגש לשפופרת, פתח אותה ודיבר. "דר' חיים לוינסקי, מטפל בהרדמת והרעלת חיות, שלום. במה אוכל לעזור?" לאחר 5 דקות, החזיר 'דר' חיים לוינסקי המומחה בהרעלת חיות' את השפופרת למקומה וחזר לעבודתו ליד הכלובים.
החושך עדיין שרר באותו חדר, אך ל'דר" הייתה מנורה אחת שהאירה באור חלש ומהבהב, והספיקה כנראה בשביל האיש כדי שיוכל לבצע את עבודתו. בנוסף לחושך, הריח היה מחניק ובלתי נסבל. בחדר שרר ריח של פגר, ריח של חיות מתות. לא ברור איך ה'דר" הצליח לסבול את אותו ריח, אך כל אחד אחר שהיה נמצא בחדר היה מבין שהוא לא היה צריך להיכנס לשם מלכתחילה. יבבות נשמעו. ה'דר" השתיק את החיות בזעף ובעצבנות. ברור היה שרצה כבר לחזור לביתו, לאשתו ולהתכרבל תחת השמיכה החמה, מאשר לטפל בחיות החלושות הללו בקור הרב ששרר שם.
ה'דר" המשיך לעבוד על אף רצונותיו וגמר אומר בליבו שכאשר יחזור לביתו יתנפל על המזרן וישן שנת – ישרים. אך כעת נשארה לו עוד חיה אחת לטפל בה להיום, חיה אחת להמית. פתע הוא הסתכל על הכלב, והבחין כי הלז נרדם תוך נחירות – מסור איטיות. "הכלב נח כבר יותר מידי זמן", חשב. ובדיוק כשעמד להוציא את הכלב מהכלוב ולהזריק לו את הנוזל הירקרק, צלצל הטלפון בשנית.
ד'
השמיים החשיכו. השמש החמה הפכה אט – אט לרכה יותר עד שנעלמה לחור שחור שהתמזג עם השמים הכחולים כאוקיינוס. מי – הים געשו וסערו, כאילו מרמזים שמשהו נורא עתיד להתרחש, ויחד עם – זאת היו רגועים ושאננים מאי – פעם. על החול הרך, חול – הים הנעים למגע, הלך לו הלך תמיר בעל קומה זקופה, לבוש בחליפה שחורה – כהה עם הכיתוב : "Never again" באחוריה. סביב מכנסיו לבש חגורה חומה – בהירה שהתאימה אחד לאחד לחליפתו. על החגורה היו תלויים מיני אביזרי – עינויים, בין היתר אקדח שחור. היה זה אקדח אשר נראה כמצופה בזפת שנאספה מכל העולם, אקדח אשר אסף בתוכו את כל הרוע שבעולם, אקדח שלא השאיר חלקה פנויה של תקווה, אקדח ששבר אותה לרסיסים כליל.
ובעוד ההלך מהלך וממשיך בשלו, השמיים קדרו יותר ויותר והיה נדמה שכל רגע עתידה לפרוץ סופת רעמים וברקים אימתנית. פתע האיש נעצר והביט אל השמיים הרועשים – גועשים רק מהסתכלות בהם. ואז, הוציא את אקדחו, אותו אקדח שהרס כל תקווה וירה לאוויר.
באותה ירייה הורגש המתח באוויר. כל ציפור, נשר או עיט שהיו בקרבת מקום, מיהרו להתרחק. כל דג גדול עד קטן מיהר לצלול לקרקעית. וכל זוחל הארץ על פני חול – הים השאנן מיהר להתרחק בזחילה מהים הגועש. היה נדמה באותו
הרגע שגליו של הים חדלו מלזרום, חדלו מלגעוש. הכל קפא על מקומו. אפילו ההלך, שהטיל צל בחושך מרוב אימתו, לא נע ממקומו.
ולפתע, אם נתכוון לכך אם לאו, לחץ שוב על ההדק, תוך שבירת הדממה, כאשר האקדח האלים מופנה אל ליבו. בשנייה שבו התרחשה הירייה לא זזה אף לא נפש חיה ונדמה היה שגם גלי – הים לא נעו כלל וכלל. אך לאחר אותה שנייה שנדמתה כארוכה מכל השניות, הכל חזר לקודמו. חיות היבשה, הים, והמעוף שבו לעופף, לשחות ולזחול. גלי הים חזרו אט – אט לסעור ולגעוש. והשמיים פתע הבהירו מעט וסימנו עיגול, עיגולה של השמש לכשתעלה ביום למחרת.
אותה שנייה, השנייה בה ההדק נלחץ בשנית והרג אדם, הלכה ונשתכחה בכל כליל. הכל חזר להיות כקודמו, כאילו מה שאירע רק לפני רגע לא התרחש כלל וכלל.
אך עם – זאת, בתוך תוכם פני הכל היו מבועתים. העננים הבלתי – נראים, מתייראים מהשנייה האחת לא ידעו אם לשמור או להזיל את דמעותיהן על – פני הגלים. הגלים הסוערים לא ידעו אם להפסיק את סערתם או להמשיך בשלהם. וההלך, גורלו כבר נקבע. הוא נשפט על ידי האחד שהחליט אם יעלה לשערי גן – העדן או יישרף ויישלח לגיהינום. אם ידע מוות לאחר המוות או אושר צרוף. עתידו של ההלך לאחר המוות כבר נשבר, ואינו מוביל אותו עוד לחיים חדשים.