שבע עשרה המדרגות

בינו לבינה מפרידות בדיוק שבע עשרה מדרגות.
הוא ספר אינספור פעמים. ספר בעלייה, ספר בירידה והמספר, למרבה הפלא, לא השתנה כהוא זה.

היא מיקמה את עצמה בפינה משרדית, קומפקטית אך פונקציונאלית, סמוך למטבח, בגומחה שבין שני עמודי בטון ששרדו את השיפוץ האחרון, כמו גם את קודמיו. רק שלשה צעדים מהמזווה. רק שלשה צעדים מהמקרר. ללא אף מדרגה. קירבה המעודדת גיחות נישנוש תכופות ונטולות מאמץ גופני.

משטח העבודה שלה קטן אבל הבלגן עליו גדול. סופר-בלגן.
לצד המחשב, העכבר והמדפסת, דיירי הקבע האזוקים למקומם בכבלי חשמל ותקשורת, ערומים בתפזורת זה לצד זה, וזה על גבו של זה, חפצים מזדמנים ובהם זוגות משקפיים, צרור מפתחות, מגבות מטבח לחות, פריטי לבוש, קבלות מקומטות, מעטפות קרועות, כוסות זכוכית ריקות, ספלי חרסינה מלאים למחצה, צלחות, סיכות שדכן משומשות, שטרות כסף וכרטיסי אשראי, ולעיתים גם כלי כתיבה וציוד משרדי. ערימה מגוונת של פריטים, הלובשת ופושטת תכולה, צורה וצבע חדשות לבקרים.

התוהו ובוהו לא מפריע לה. נהפוך הוא – על פי משנתה, יש להשלים עם נטייתו של הטבע למקסם את אי הסדר בעולם ולהשתלב איתו בהרמוניה. וחוץ מזה, לדבריה, "היא מוצאת כל מה שהיא צריכה בלי שום בעיות."

הוא לא מבין איך אפשר בכלל לעשות משהו פרודוקטיבי בסביבה כאוטית שכזו.

הוא, לעומת זאת, טיפוס מסודר. מאד מסודר. סוג של פדאנט. הוא הפך את אחד מחדרי השינה של הילדים שבגרו ועזבו את הבית לחדר עבודה מאורגן ומצוייד כדבעי. יש שם כל מה שהוא צריך, ולא מעט ממה שלא; שולחן כתיבה, מחשבים, מדפסת, מערכת סטראו משוכללת, שידות, ארונות שמדפיהם עמוסי ספרים וארונות שמדפיהם עמוסי מכשירים, כלים, חלפים, תקליטורים ומיני אביזרים שאבד עליהם הכלח אך "הלב לא נותן לזרוק".

זה לא שהוא אגרן. מנסיונו, "אם תזרוק משהו היום, תזדקק לו מחר". ולמרות שהוא יודע ש "אם לא תזרוק את המשהו – לא תזדקק לו מעולם", מן מוטציה, אבולוציה או הרחבה של חוקי מרפי, הוא לא זורק.

היא טוענת שהוא מתקשר לעצמים דוממים יותר מאשר לאנשים.
הוא לא מכחיש שיש משהו בדבריה.

על פי משנתו, הטבע כפוף אמנם למגבלות האנטרופיה אך האדם יכול לתמרן ולחמוק מהן ע"י אירגון יעיל.

לכן כל תכולת חדרו, מהרהיט הגדול עד המהדק הזעיר, מסודרת ומאורגנת להפליא. הכל מקוטלג ומאוחסן לפי קטגוריות פונקציונליות, דרגת נגישות ומיני קריטריונים אחרים המוכרים אך ורק לאלגוריתם המיון שבמוחו – רשת עצבית מסועפת שהתפתחה באופן טבעי עם השנים לרמת יכולת שמאפשרת לו לאתר כל אובייקט פרי סיווגה ואיפסונה אפילו בעינייים עצומות.

לא פלא שהוא מזהה מייד כל פלישה של יד זרה למגירותיו ומדפיו, כל תזוזה של פריט ממקומו או שנוי בתנוחתו. ומכיוון שהילדים כבר מחוץ לבית, ואורחים קרואים אינם פוקדים את חדרו בהעדרו, ואורחים בלתי קרואים טרם פרצו אל הבית, האצבע המאשימה מייד מופנית אליה.

בימים עברו, היא הייתה מודה באשמה, מצטדקת, "רק חיפשתי מנקב חורים, … או מספריים, … או עט כדורי", כי את שלה היא לא מצאה.

עם השנים, משהו השתבש באלגוריתם שלו. הוא עדיין מזהה חריגות אבל שוכח שידו שלו היתה במעל. הוא תוהה אם מדובר בכשל זכרון נקודתי של גיל הזהב או, חלילה, בניצנים ראשונים של דימנסיה.

לא אחת, החליק במורד המדרגות. הוא ייחס זאת לפזיזותו. היא ייחסה זאת לשלומיאליות שלו. האמת האובייקטיבית היא ששניהם צודקים.

למזלו, כל נפילותיו הסתיימו עד כה בחבלות, כתמים כהים על העור, נפיחויות מקומיות וכאבים, כאבים עזים. לא באמת נורא. הוא עדיין לא שבר עצם ולא נזקק לאישפוז.

הנפילה הקשה מכולן השביתה אותו לשבוע תמים. הוא החליק מהלך תריסר מדרגות עת שניסה ללבוש חולצת טי סרבנית בעודו מדלג בקלילות אל קומת הקרקע. הוא הגיע אליה מהר מהצפוי, ולא על הרגליים. על הגב. הוא נמרח על הרצפה פשוט איברים. נשימתו נעתקה לשניות ארוכות. רק קצה קודקודו בצבץ מבעד למפתח הצואר של החולצה ששוליה כיסו את פניו.

בעל כורחו, הוא נאלץ לדחות נסיעה עסקית חשובה לחו"ל.

היא שמחה על שנשאר בבית, אבל השמחה דעכה ככל שריתוקו למיטה דרש את תשומת לבה וזמנה. "כמו לטפל בעוד תינוק " הרהרה, אך לא שתפה אותו בהרהוריה.

שבועיים ימים לאחר מכן, היא נפרדה ממנו בשמחה כשנסע. "סוף כל סוף", מלמלה לעצמה באנחת רווחה.

מדי פעם הוא מועד במעלה המדרגות. כשזה קורה עם ספל קפה מהביל או תה רותח ביד, זה לא נעים. לאו דווקא בגלל הכוויות כמו בגלל הטירחה הכרוכה בנקוי ובהכנת משקה חלופי לזה שנשפך.

לה זה לא קרה ולו גם פעם אחת. היא אינה עושה שימוש תדיר במדרגות. בעיקר לא לצורך עלייה. היא עולה, רק כשאין לה ברירה, ותמיד באיטיות זהירה.

הוא עולה ויורד מרצונו עשרות פעמים ביום.
הוא עולה ויורד מרצונה עוד כמה עשרות פעמים.

לא אחת הוא יורד כדי לעשות משהו או לקחת משהו אך שוכח מה כשמגיע למטה. לפעמים הוא ניזכר כשהוא בדרכו חזרה במעלה המדרגות, או כשכבר הגיע, ואז הוא שוב יורד ללא היסוס או התלבטות.

כשהיא צריכה משהו ממנו עת שהוא ספון בדלת אמות חדרו היא קוראת לו מלמטה. אם הוא לא עונה, היא צועקת. ואם הוא אינו מגיב לצעקה היא מצלצלת אליו לנייד.
דא עקא שברירת המחדל של הנייד שלו הוא "מצב שקט". בבית הנייד שלו הופך לנייח – מונח בשלווה על השידה כשאינו בשימוש יזום. ברטט החלופי לצלצול הוא אינו מבחין. ולא בכדי – צלילי המוסיקה הגודשים את חלל החדר בולעים אותו אל קרבם כלא היה.

ואז היא מתקשרת לטלפון הקווי בתקווה שיענה.
ולא תמיד הוא עונה "כי, בדרך כלל, מי שמחייג לקווי הוא סוכן ביטוח זוטר שמנסה למכור לך פוליסות שאין בהן צורך, או איש מכירות שמנסה לעניין אותך ברכישת מוצרים או שירותים שאין בהם צורך, או מתווך דירות שרוצה להשכיר את דירתך אם אין לך בה צורך, או מגייס תרומות לעמותות צדקה, כביכול למען נזקקים שהמדינה איבדה בהם צורך, ושבלא מעט מקרים מסתבר כי מדובר בכלל באברכים וישיבות, או בנוכלים הטומנים פח לאנשים תמימים שלא רואים צורך לבדוק לפני שהם מוסרים את פרטיו של כרטיס האשראי שלהם".

והוא, פריק של יעילות, לא מוכן לבזבז את זמנו לריק. יש לו דברים מענינים יותר או חיוניים יותר לעשות, כמו למשל לספור כמה גלעינים יש ברימון מצוי.

היא גורסת שבמקרים כאלה אפשר פשוט לנתק מייד, או להצהיר בסמכותיות מנומסת "תודה, אין לי עניין" ואז לנתק. לה אין שום בעייה עם זה.
לו לא נעים. בכל זאת מעברו השני של הקו נמצא מישהו בשר ודם, אפילו אם הוא טרדן, מתחזה או נוכל. הוא מעדיף להתעלם. זו לא חובה לענות לכל צילצול אנונימי.

ואם הוא בכל זאת עונה, וזו היא, מהמפלס התחתון, עליו להקשיב תחילה לנאום התוכחה "למה אתה לא זמין בנייד? למה הוא שוב במצב שקט? כמה פעמים אני צריכה לבקש ממך? וכו' וכו' וכו' ".

היא בשלה והוא בשלו. היא מתקיפה והוא מתגונן. היא מתלוננת והוא דבק בעמדתו ש "הוא לא עבד של המכשיר. המכשיר אמור לשרת אותו ולא להפך".

ואחרי מנטרת הפתיחה היא מגיעה לעיקר – "תרד למטה, אני צריכה אותך", במקרים של שיגרה, או "תרד למטה עכשיו", במקרים דחופים, על פי סולם הדחיפויות שלה, כמובן, או "ג'וק !!!!! ", קוד מוסכם למצב חירום, "צו שמונה" שמחייב התייצבותו המיידית בזירת הקרב, אי שם בקצה השני של המדרגות.

אז הוא יורד. את מלוא שבע עשרה המדרגות.
"מה רצית?" הוא שואל, בטון שיש בו קורטוב של מורת רוח, קורטוב הגדל ביחס ישר לערך המשוקלל של עיסוקו בו בזמן. ערך שהוא מדד, סובייקטיבי כמובן, המשקף מאפיינים כמו חשיבות, תרומה, עניין, דחיפות, וכו'.

"אני צריכה את העזרה שלך בלקרוא משהו, … לכתוב משהו, … להזמין משהו, … לבחור משהו, … להביא איזושהי חבילה מאיזשהו מקום, … לתקן משהו, לדבר עם מישהו, … וכו' ", היא עונה בנונשלנטיות.

או, בתגובה לקוד החרום, הוא חוקר "איפה הג'וק?"

אם הג'וק היה בחיים, סביר להניח שכבר פרח ממקומו. זה טבעו של כל תיקן. ניידות לצורך השרדות. הם היו בעולם הרבה לפנינו וישארו הרבה אחרינו.

למרות זאת הוא סורק את הגיזרה סביב המקום עליו היא הצביעה ביד מושטת ובעיניים עצומות, "כי זה מגעיל אותה". הוא לא מבין מה מגעיל בחרק, שגירסתו המטוגנת והמשופדת מוצעת כמזון מהיר ועתיר פרוטאין, בדוכני האוכל בשוקי סין.

לעיתים נדירות עולה בידו, או מדוייק יותר – ברגלו, לרמוס מקק לא ערני. או אז, כמו גם כאשר הג'וק נמצא מלכתחילה, מיובש ונטול רוח חיים, או שכוב פרקדן כשרק רגליו זזות בפירפורי גסיסה אחרונים, לא נותר לו אלא לאסוף את הגוויה במגבת נייר ולהשליך אותה אל פח האשפה.

והיו גם מקרים של אזעקת שוא. מקרים בהם הג'וק הנורא אובחן כעלה יבש או פיסת נייר מקומטת. גם למכ"מ משוכלל יש טעויות זיהוי.

לפני שהוא חוזר לחדרו, הוא טורח לשאול אם היא זקוקה לעוד משהו ממנו. היא עונה בשלילה.
רק כשהוא מגיע למדרגה האחרונה, היא נזכרת "שבעצם היא צריכה עוד משהו". ואז הוא שוב יורד, וחוזר חלילה.

על פי חשבונו, הוא עולה בשנה ממוצעת, במדרגות ביתו בלבד, לגובה מצטבר של כחמשה עשר קילומטרים. ללא ספק הישג מרשים. כמו לטפס מדי שנה לפסגת האברסט ולפסגת הקלימנג'ארו גם יחד. אמנם בדרגת קושי מופחתת, בתנאי סביבה נוחים לאין ערוך וללא סכנת חיים, אבל בכל זאת מדובר בהישג ראוי לציון.

הוא הופתע לטובה מהעובדה המחמיאה הזו.

אותה זה לא הפתיע וגם לא הרשים במיוחד. "כולו עלייה וירידה במדרגות. אין בזה שום ריגוש."

היא והוא. שני עולמות. רק שבע עשרה מדרגות מפרידות ביניהם, בין עולמה של מטה ועולמו של מעלה.

שבע עשרה המדרגות. הוא תוהה אם אלו הן מדרגות חייו.