רק מילה אחת

יש מליוני אנשים בעולם, אבל אני צריכה רק אחד. אחד כזה שמעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. אחד כזה שאני שומעת עליו מכל אחד, אבל בשבילי הוא לא קיים. אחד כזה שאזכה לקרוא לו ׳אבא׳.
כל חיי, שנים על גבי שנים מאז שידעתי לחשוב, חייתי בחלום. חלום שאפגוש את אבי, או לפחות שיהיה לי אחד חורג. האבא האמיתי שלי שלי קיים איפשהו, לפחות היה. אבל בליבי הוא עדיין נמצא – צללית של אדם. חסר גיל, חסר שם, חסר פנים.
כל כך רציתי אבא. כל כך נמאס לי מהקריאות ׳מסכנה!!׳. כל כך רציתי להיות כמו כל אחד.
לא הראיתי לאף אחד שקשה לי. כל השנים הכאב הסתתר עמוק בתוך ליבי, מאחוריי החיוכים המזויפים ומהמילים ׳זה בסדר׳. רק בלילות הדמעות זלגו, ומליבי נפלטו אנחות חסרות קול.
ואז הגיע יום אחד, כשהייתי בת 8. נפגשנו עם חבר ותיק של אמי, שלפני זה ראיתי רק פעם או פעמיים. באותו לילה לפני שנרדמתי, אמי ניגשה בשקט למיטתי ושאלה האם ארצה שהידיד ההוא יהיה אבי.
זו הייתה שאלה גדולה מדי בשביל מוחי. שני צדדים נלחמו זה בזה בראשי. הצד הטוב, שסוף סוף יהיה לי אבא. שהחלום שלי סוף-סוף יתגשם. והצד הרע. אדם שאני בקושי מכירה, שראיתי אולי פעמיים בחיים, יגור פתאום איתי. לא הכרתי אותו מקרוב. לא הייתי יכולה לדעת איך יתייחס אליי.
עברו ימים. עם כל יום הצד הטוב כיסה יותר ויותר את הצד האפל. רק מילה אחת – והכל ישתנה. רק מילה אחת – וחלום מתגשם. נשאר רק להגיד.
אני לא יודעת איזה כוח עצר אותי ומנע משפתיי לדבר. הרי רק מילה אחת – אבל לא אמרתי כלום. כי אולי אני פחדנית. אולי פשוט פחדתי לומר מילה בת שתי אותיות שיכלה לשנות לי את החיים. אני רק יודעת, שאילו היה אפשר להזיר את הזמן לאחור הייתי עושה כל מה שביכולתי, מתחננת, זועקת: ״כן!״
חלפו שנים. גדלתי והפכתי לנערה. כבר הייתי אמורה לשכוח מזמן את המקרה שאירע לפני שנים. שנים, שבהם המשכתי להיות קשורה לאבי הדמיוני – חסר גיל, חסר שם, חסר פנים.
אך לא, לא שכחתי. מה שהזכיר לי את המקרה כל פעם מחדש זה אותו ידיד, איתו אנו נפגשים פעמיים בשנה. אולי אני צריכה לכעוס עליו, אבל אני לא יכולה. אני לא יודעת האם הוא בכלל ידע על אותה שאלה ששאלה אותי אמי. השאלה, שמעולם לא חזרה על עצמה.
כל מה שנשאר לי זה להסתכל מהחלון על אורות המכונית המתרחקים ולחשוב: ׳מה עשיתי? רק מילה אחת – והכל יכל להיות אחר….׳