רק לברוח

בס"ד
רק לברוח, כמה שיותר רחוק מכאן.
רק להיעלם, לא להיראות יותר לעולם.
ללכת בעקבות הרוח לאן שהיא תוביל אותי,
לשקוע עמוק כלכך עד שאיש לא יוכל לשאת אותי למעלה.
זה כל רצוני, להישאב, להימחק, להיות שקופה.
שהריקנות תחלחל ותותיר אותי חסרת רגשות, חסרת נפש.
ואז, כשאעלם, כשאברח, רק אז פתאום יקרה ההיפך המוחלט.
כשאעלם, רק אז ישימו לב לחסרונני
ואלה שכשהייתי שם זלזלו וכעסו, גרמו לי לרצות למות.
הם יבינו, יבינו שטעו.
אז אני אברח, לא יודעת לאן, לכל מקום, לשום מקום, לכאן, לשם.
למקום בו איש לא יוכל להגיד שאני מוזרה, פסיכית.
למקום בו איש לא יעיר לי על כל דבר שגוי שאני עושה.
למקום בו לא יכעסו ויגידו שנמאס להם ממני
לא יגרמו לי להרגיש כל הזמן כאילו עשיתי דבר רע,
כאילו אני בעצמי הבאתי עליהם את כל הסבל הזה שהם סובלים.
לא יגרמו לי לההרגיש כאילו אני אחראית לכל הזבל שחודר להם לחיים.
אז אני רוצה להיעלם מכאן, רחוק, קרוב, זה לא באמת משנה לאן.
רק להיעלם, לצנוח אל השלג הרך ולקפוא שםלבד.
רק לברוח, למקום בו איש לא יוכל לצרוח,
לצרוח ולצעוק עליי ועל כל מה שאני עושה לא נכון.
רק לרוץ, לאיזה אי בודד, שם אוכל למלמל ואז לצרוח בהיסטריה.
"זאת לא אשמתי, זאת לא אשמתי, אני עושה הכול טוב, אני בסדר, אני בסדר, אני בסדר!!!!"
אני עוד כאן, חיה בינות אנשים ששופטים, שגורמים לי להרגיש כל הזמן כאילו אני לא שווה, לא שייכת, לא טובה.
אז אני אברח, לא משנה לאן. לאיזה אי, יער, לכפור, לאפגניסטן, זה לא באמת משנה.
בעבר רציתי רק למות, אך אותם אנשים ארורים לא שווים יותר את חיי.
אז אני אברח, אעלם. ואף משלחת חיפוש לא תמצא אותי, גם אם יהפכו אדמות.
ואני אתפוגג אל האוויר, ואף כלב מרחרח לא יוכל לעקוב אחריי.
כי אני אעלם, אעדר, ואיש לא יוכל שוב לשפוט אותי.
איש לא יוכל שוב לצעוק, לעורר לי את המצפון האומלל הזה שבכל מקרה עובד שעות נוספות.
איש לא יוכל שוב לעורר אותו. ואותי, על מנת שאפגע בעצמי. לא עוד. לא שוב.
זה נמאס עליי, נמאס.
ואני הולכת להיעלם, לברוח כמו…כמו…
כמו פרפר ברוח.