רק לא עוד סיפור של אהבה…(סיפור קצר בלי המשך)

כשהייתי ילדה קטנה אמי נהגה לספר לי סיפורים, כל לילה סיפור אחר.
אהבתי את זה,מאוד.
היא ספרה לי על נסיכות ואבירים יפי מראה, על עלמות במצוקה שזוכות באהבת אמת.
לכל הסיפורים היה גורם משותף, סיום טוב מלא באהבה.
כשגדלתי הבנתי שאין זה נכון או אמיתי.
שלא לכל סוף טוב, לא כולם זוכים באהבה.
אתם בטח מצפים שאספר לכם עכשיו איך שגיתי, איך מצאתי את אהבת חיי. אז לא אני לא הולכת לספר לכם את זה.
וזה לא אומר שלא הייתה אהבה בחיי.
פשוט אני לא רוצה שסיפור חיי יהיה רק עוד סיפור אהבה.
אני רוצה שסיפור חיי יהיה סיפור על אומץ, כנות, חברות וכבוד ועם זאת גם פחד, כעס ותקווה אבודה.
אז אני פשוט אספר לכם על חיי ולא ארחיב על האהבה.
קוראים לי ג'ין במקור אני מניו יורק, עליתי לארץ בגיל שמונה עשרה.
התגייסתי לצבא כמו כל בת טובה למשפחה ציונית.
הייתי פקידת רסר, לא משהו רציני במיוחד.
הרבה אמרו שזה בזבוז להגיע לארץ זרה רק בשביל להכין קפה ולעשות עוד כמה דברים שמישהו אחרהיה יכל לעשות, אני לא חשבתי ככה, הייתה בי תחושת שליחות וההורים היו גאים.
הכרתי הרבה חבים וחברות.הכרתי גם את אמיר, אמיר היה בחור יפה וכריזמטי, אבל כמו שאמרתי אני לא הולכת לספר על האהבה שבחיי.
אחרי שנתיים של חוויה מטורפת, חזרתי לביתי בחול.
עבדתי שם בתור מלצרית ולמדתי הוראה.
בגיל עשרים ואחת התחתנתי עם אריק, עליו אני יכולה לספר.
לא התחתנו מתוך אהבה אלה מתוך לחץ חברתי, אני ואריק היינו החברים הכי טובים עוד מחטיבת הביניים ותמיד כולם אמרו שאנינו צריכים להיות זוג, אז הפכנו לזוג.
למרות שלא היינו מאוהבים חיבבנו זה את זו והיינו החברים הכי טובים שיש.
אחרי שנה נולדה בתנו הראשונה וגם זה מתוך לחץ חברתי, ההורים לחצו הם רצו נכד.
אחרי שש שנים נולד בננו הקטן.
היום הם כבר נשואים, הם התחתנו מתוך אהבה ולא לחץ חברתי כמו הוריהם.
אני ואריק התגרשנו בסופו של דבר ואני חזרתי לארץ ישראל האהובה שלי.
אז אולי, בסופו של דבר עסיפור שלי הוא כן סיפור אהבה.
אבל לא לגבר אלה לארץ. זהו סיפור אהבת הארץ.
אז חזרתי לישראל בגיל ארבעים, גרתי בקיבוץ והתנדבתי במקומות רבים.
אהבתי את הנוף הישראלי, את הטבע של האנשים כאן, לישראלים יש אומץ וכבוד ולא מעט חוצפה, הם גם עקשנים. זהו שילוב מנצח של תכונות שיוצרות אופי חזק, אופי של מנהיג או גיבור.
אז את שארית חיי אעברתי עם גיבורים, אנשים שנלחמו למען מולדתם, אנשים ששרדו רועה שלא יתואר במילים.
אהבתי את חיי החדשים, זה אחזיר אותי לתקופת נעוריי. לתקופה שהייתי חיילת צעירה שהתאהבה בחוחם חמוד בשם אמיר.
אחרי עשרים שנה נקברתי בקיבוץ, על המצבה נכתב "אין לי ארץ אחרת".