רק אני יודעת- לזכרה של תאיר ראדה.

6.12.06
היי,
מצחיק לכתוב על עצמי כשאני בכלל לא קיימת.
מצחיק לראות את כולכם בוכים על נשמתי שהלכה.
היי, אני כאן!
מה שאתם לא יודעים עליי, אני יודעת.
בכל פעם שאני רוצה לספר לכם אני לא מצליחה אימא ואבא,
אני יודעת שכל לילה שלכם מתארך, כל לילה שלכם כואב יותר מהלילה קודם.
אומרים שהזמן ירפא את הכאב אבל שום דבר לא יתפוס את החלל.
כולכם התבגרתם וגדלתם ורק אני נשארתי בת שלוש-עשרה וחצי.
אני לא כועסת שנרצחתי. אני כועסת על שלא ידעתי לפני.
אני לא כועסת שעשיתם לי את זה. אני כועסת שהפלתם את זה על מישהו אחר.
אני כועסת על המדינה שלא השתנתה אפילו במקצת.
מדינה יקרה, האם עשית הכול בשבילי?
בעיניכם, אני עדיין בת שלוש-עשרה וחצי, אבל כל-כך התבגרתי מאז.
ולכם אימא ואבא, רציתי לומר… הרבה יותר שקט לי כאן, הרבה יותר נעים. אין מלחמות וריבים.
הדבר היחידי שהייתי עושה אם הייתי יכולה לחזור ולו לשנייה.
הייתי באה לוקחת אתכם, שני ההורים שלי ולוחשת באוזנכם, מי הם הרוצחים.
אני רוצה שתחיו את חייכם בשקט, שתחייכו.
אני רוצה שאחי הגדול יצליח בכל דבר אשר יעשה.
אני רוצה שתסתכלו למי שאתם חושדים בעיניים, כי הפחד שלו גדל בכל פעם שאתם חושדים בו.
הוא מפחד כל-כך, כי לשקר יש רגליים.
אני צועקת לכם מי הם כל לילה לפני השינה.
אתם לא שומעים אותי.
אז אני לוחשת לעצמי בלב,
לוחשת מי הם הרוצחים שלי.