רצון לוותר

הוא הניח אוכל על השולחן מולי והתיישב בצד השני שלו.
"תאכלי." הוא אמר וקירב את המגש אליי, הרמתי את עיני אליו לשנייה וצחקתי, אלוהים, אני לא חושבת שאי-פעם צחקתי במרירות גדולה כל-כך.
"לא נראה לי." אני אומרת ומזיזה את המגש לכיוונו, כל זאת בזמן שאני מורידה את מבטי בחזרה אל ארוחת הצהריים שלי להיום, תפוח קטן וכוס מים קרים.
"אכלת משהו הבוקר?" הוא שואל ובוחן כל תנועה שלי, אפילו הקטנה ביותר, מחפש דברים שאני כנראה לא רואה.
"לא." אני אומרת באדישות וחושבת מחדש האם אני באמת צריכה את התפוח הזה, זאת אומרת, אתמול אכלתי הרבה ואני לא רוצה להרוס את כל מה שהשגתי בכמה חודשים האחרונים.
"ואתמול?" היא שואל, ובוחן את התפוח שבידי כאילו הוא לא מאמין שהוא אמיתי, כאילו הוא אשליה, ואולי הוא מביט בי ככה.
אני אוהבת לקבל מבטים כאלו, אתם יודעים, של אנשים שלא מאמינים שזו באמת אני, שהספקתי להשתנות כל כך הרבה, בזמן קצר כל כך ושהפכתי במהירות מברווזון מכוער ותמים לברבור יפהפייה עם הרבה סודות אפלים.
"אכלתי מספיק." אני אומרת ורק המחשבה על כל מה שאכלתי אתמול מחליאה אותי, אני לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה, שבאמת אכלתי את כל זה, אימא שלי חשבה שזה נפלא, אם כי אני לא מבינה מה כל-כך נפלא בזה. אולי היא אהבה אותי יותר כאשר הייתי שמנה וחסרת ביטחון, כאשר איש לא ידע שאני קיימת וכאשר לאיש לא היה אכפת אם אני שם או לא.
"אה, כן?" הוא שואל בספקנות. "מה בדיוק?" לפני שאני שמה לב, הוא דוחף את המגש שוב לעברי, וריח האוכל גורם לי רצון להקיא, זה לא שהאוכל מגעיל, האמת היא שהאוכל פה די טעים, אבל ריח של אוכל גורם לי להרגיש לא טוב ולפעמים אף רצון להקיא.
"לא עניינך." אני אומרת וקמה ממקומי, לעזאזל, הוא תמיד מצליח להרוס הכל, אפילו את הרגע הטוב היחיד שהיה לי במשך כל היום המחורבן הזה.
בדרך החוצה, אני זורקת את התפוח השלם אל הפח וביחד איתו את כוס המים החצי ריקה.
"זה כן ענייני," הוא אומר ותופס בידי שנייה לפני שאני יוצאת."זה ענייני, בגלל שאת הורגת את עצמך ואת אפילו לא מבינה את זה." האחיזה שלו בידי מתהדקת, וברגע שאני משפילה את מבטי אל ידינו, אני לא יכולה שלא לחשוב כמה פרק כף היד שלי נראה קטן ושברירי בידו.
"אני יודעת טוב מאוד מה אני עושה," אני אומרת."וגם למה." אני לא יודעת למה אני מדברת איתו בכלל, זה היה מטופש, פשוט בזבוז זמן עלוב.
"למה?" הוא שואל, בזמן שאני מנסה לשחרר את ידי, אך הוא לא מוכן לעזוב, ואני נשארת תקועה מולו.
"תן לי לצטט לך מישהו," אני אומרת, ולמרות שהוא נראה מעט מבולבל אני ממשיכה."בגלל שאני לא רוצה להיות,'כל כך מגעילה שאיש לא ירצה לגעת בי אפילו עם מקל'."
אני לא יודעת למה אני מספרת לו את זה בכלל, אולי אני רוצה לגרום לו להרגיש רע ואולי פשוט נמאס לי ממנו.
"את עדיין זוכרת את זה?" הוא שואל, מעט מופתע מכך שאני זוכרת משהו שהוא אמר לי לפני זמן רב.
"ברור," אני אומרת ומחליטה שנמאס לי, שהגיע זמן ללכת. " מי לא יזכור את מה שגרם לו לרצות לוותר על החיים?"
הוא נראה מופתע, אני מניחה שהוא חשב שהוא הבחור הטוב בסיפור הזה, זה שאמור לעזור לי להתגבר על כל זה, כאשר הוא בעצם זה שבגללו התחלתי עם כל העניין הזה.
"אבל אני מניחה שלא אכפת לך." אני אומרת ומבטי פוגש במבטו. "משום שאם היה לך אכפת לא היינו פה עכשיו."