רעל

אני דפוק, אני טיפש. המוח לא עובד. הזדמניות תמיד צצות, אבל אני פחדן ואני נותן להם ללכת. הדלתות נסגרות ובחלונות הפסיקה הרוח. הכל שחור ואפל, אני בודד.
אני שם לעצמי רעל בצלחת, בבוקר בצהריים ובערב. רעל מטפורי, כמובן. אם היה לי האומץ לשים רעל אמיתי לא הייתי כותב את הקטע הטיפשי הזה. אני אוכל טוסט בארוחת הבוקר ומתלונן שאין לי כבר כוח, אני אוכל ספגטי בצהריים ואומר שאני רוצה להישאר בבית. בערב אני בוהה בקיר כששאריות הבשר נשארות בצלחת.
כשכולם מחייכים ושמחים, אני גולש למחשבות אחרות. בהפסקה אני לא מתרכז במילים של אחרים וחושב על החיים שלי. יש אנשים לידי. אנשים מדברים אליי. אבל הרגשת הלבד נשארת בליבי לא משנה מה.
גם אם יש אלף הודעות בוואצאפ וגם אם יש פגישות אחר הצהריים. החרדה להישאר לבד גוברת וגוברת, החיפוש אחר אישור שאני לבד רק מתגבר ואלף מחשבות מאשרות את זה שאני לבד, אבל מחשבות על אנשים שמארחים לי חברה אומרים אחרת.
אני שונא להיות כפויי טובה. לאנשים אחרים יש צרות הרבה יותר גדולות ומעניינות. הבעיה שלי רק בראשי, על מה אני מתלונן? איך אני מעז? קשה לשמור על חיוך בפנים כשהחיים של אחרים יותר מעניינים משלך, שאולי אתה לא חווית דברים מסובכים וקשים במיוחד אבל אתה פחדן מדי כדי לנסות. הקנאה באנשים עם חיים מסובכים גדולה, אני מודה בזאת רק בכתב.
מצטער אלוהים שאני כזה פחדן. הלוואי והייתי נוצר אחרת.