ריק קיומי 15

לפעמים אני שוכח את גילי המופלג. רוב שעות היום אני בפעילות פיסית – אני מתאמן, אני מאמן, אני סוחב ציוד במכון, אני משתדל לתחזק את המכון וכמובן שגם את הבית. הגוף שלי תמיד היה בן ברית שלי, תמיד הרגשתי שאני יכול לסמוך עליו ושהוא ייתן לי גב (סליחה על בדיחת הקרש). אבל בשנים האחרונות אני מגלה שהמצב הולך ומשתנה. זה התחיל בתהליך הגירושים שעברתי, שהיה מורכב, ארוך ומתיש. הכרחתי את עצמי לעבוד, למרות שהיו ימים בהם התחשק לי לקחת את הרכב ופשוט לנסוע, לא משנה לאן, והיו גם כאלה בהם לא התחשק לי לצאת בכלל מהמיטה. במעטים שבהם גם יישמתי את זה. אף פעם לא סבלתי מענייני בריאות הנפש, אבל בתקופה ההיא הרגשתי איך סטרס, דיכאון וחרדה מתערבבים בתוכי ועושים בי שמות. ואז זה קרה – באמצע הדרכה של מתאמנת ותיקה, שסומכת עלי במיליון אחוז ואני מבחינתה האורים והתומים של עולם הכושר, נתפס לי הגב. אבל מה זה נתפס? כאב חד ומפלח שגרם לי להימרח על הרצפה ולא לקום. כל המכון נכנס להיסטריה, חשבו שקרה לי כבר מי יודע מה. ואני ניסיתי להוכיח להם שאני בסדר, החלטתי לקום ולחזור להיות מלך המכון, כפי שאני רגיל, אבל הכאב, כמו אויב חזק שהביס אותך ועכשיו רוצה להשפיל אותך, סירב לאפשר לי לקום. על כל ניסיון התרוממות נענשתי בכאב חזק יותר מקודמו.
המזכירה שלי כבר חשבה להזעיק אמבולנס, אבל במקום הוריתי לה להזמין את נטלי, פיזיותרפיסטית וחברה טובה, שהגיעה מיד. היא עזרה לי לקום, בקושי רב, ותמכה בי יחד עם עוד מישהו עד לחדר הסדנאות, העמוס במזרנים, שהיה באותו רגע ריק. נשכבתי על הבטן, גמור, מובס, והיא בדקה לי את הגב.
"חבובצ'יק, יש לך קשר בגב." היא אמרה. היא הביאה כרית חימום וחיממה לי את המקום, ובמקביל בלעתי כמה משככי כאבים שונים ביחד, והצלחתי לבסוף להקים את עצמי. ומאז התחלתי טיפול.
הטיפול התחיל בביקורים קבועים אצל פיזיותרפיסטית ובהמשך גם כירופרקטורית, ולבסוף גם פסיכולוגית, כי הוסבר לי באופן מפורש, שהקשרים האלה נגרמים בגלל סטרס.
היום חיי רגועים יותר. כמובן שהם אינם נטולי דאגות. אבל הקשרים הללו ממשיכים להטריד אותי ולהיות חלק משגרת חיי.