ריק קיומי 13

התקשרתי אל אותה נטע שפגשתי בבית הקפה בגדרה.
"הלו?"
"הי." עניתי. "זוכרת אותי? היית לרגע עדי."
"מה?"
"כנראה שאני לא משאיר יותר מדי רושם."
שמעתי את צחוקה מתגלגל. "אני צוחקת עליך. זוכרת גם זוכרת."
היא גרה בראשון, וקבענו להיפגש שוב באותו בית הקפה בגדרה.
היה ערב נעים, שתינו יין.
"אתה יודע למה בבתי קפה יש נר על השולחן והאורות עמומים?" שאלה.
"לא." נענעתי בראשי.
היא חייכה. "כי הנר בחשכה גורם לאישונים שלנו להיות מוגדלים. הנה," התקרבה אלי עד ששערה ליטף את פני, "האישונים שלך ממש גדולים. גם שלי?"
הם אכן היו גדולים, נדמה לי, אני לא מומחה בגודל תקין של אישונים. אבל ריח הבושם העדין שלה הגיע אלי, והאפקט עשה את שלו. אחזתי בעדינות בסנטרה וקירבתי אותה אלי. "מה זה אומר שהאישונים גדולים?"
היא חייכה. "רוצה תשובה של ביולוגית או תשובה של חכמולוגית?"
"תבחרי את."
"כשהאישונים שלי גדולים," לחשה לי באוזן, "אז כל המערכות בגוף שלך נדלקות, כי אתה חושב שאני רוצה אותך."
"מעניין."
"מעניין מאוד." לחשה לתוך אוזני.
*
זה היה ערב נפלא אבל חד פעמי. התעוררתי בבוקר במיטתה, סדינים סתורים ומבולגנים, והיא כבר לבושה ומתארגנת לקראת יום עבודה, שאפילו לא ידעתי מהו – לא הגענו בכלל לדבר על מי ומה אנחנו.
"בוקר", חייכה אלי. "אתה ישן עמוק."
"את הולכת?"
"תרגיש כמו בבית. כשאתה יוצא תנעל ושים את המפתח בעציץ."