ריק קיומי 12

בסוף הלכנו ליום הנישואים. של ההורים של ליאור, החבר של סיוון.
הם גרים בקיבוץ, בית קרקע קטן מוקף מדשאות מוריקות, וכלב סן ברנרד ענק ופרוותי שנראה תלוש מהמציאות בחום הנגביי הזה. גם הם נראים תלושים מהמציאות.
האבא, יפתח, גבר דק גזרה וארוך שיער וזקן, מין היפי מזדקן, עם חיוך עצום שלא יורד מפרצופו. והאמא, תהילה, יפהפייה סלאבית עם שיער זהוב ולחיים סמוקות מהחום. כל המשפחה נראית כאילו עשו 'העתק הדבק' למשפחה בשווייץ והדביקו בקיבוץ במדבר. רק ליאור, הבן, נראה מתאים למקום – בחור שחום עור ומקורזל שיער. ליאור הוא בנם המאומץ. יש להם עוד ילדים, שהגיעו כולם לבית ההורים לצורך יום הנישואים, וכולם מאומצים, מעין בלילה של ילדים ממקומות שונים על הגלובוס.
הבית נטף ריחות של גראס.
לעומתם, מיטל ואני, נראים כמו האיש הכחול בסיפור 'האיש הירוק' שאומר – "אני? אני מסיפור אחר."
בעוד יפתח ותהילה היו דבוקים זה לזו כל הערב, ביני לבין מיטל היה פער תמידי של מטר לפחות, ולאן שלא הלכנו יחד הפער הזה נשמר. שנינו חמורי סבר, מחייכים רק כי צריך, ולעומת הזוג המוזר והדביק שלמולנו, אנחנו נראים כל כך מקומיים, כל כך ישראליים, כאילו שארץ ישראל הקיאה אותנו מתוך בולען באדמה – מיטל, קטנת קומה ודקיקה, ונייד שלא מפסיק לצלצל. היא יכולה לדבר איתך ותוך כדי השיחה לענות לנייד ולדבר לתוכו כאילו שהיא ממשיכה את השיחה איתך, רק שעכשיו השיחה היא עם עורכת דין מדימונה. מיטל, שגודלה הפיסי הקטן מטעה – היא עורכת דין ממולחת עם רוח קרב של אוניית פיראטים, מנהלת מלחמה שאינה נגמרת בעולם המשפטים של מחוז דרום.
ואני, לעומתה, אולי פי עשר ממנה בגודל, סוס עבודה ענק שלא מבין למה הוא כאן, בבית הקטן והמעושב הזה. ליאור קרא לכולנו להיכנס לסלון וכולם נהרו אחריו. נתתי לכולם להיכנס ואז באתי להיכנס גם כן וגיליתי שאני לא עובר בדלת – הכתפיים שלי רחבות מדי. נמלאתי זעם ועצבים על כל הסיטואציה, כל האהבה הנמרחת והדביקה הזאת, זוג פוצי מוצי שהכול הולך להם בחיים, אפילו מצליחים לאמץ איזה מאה ילדים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר ולחיות לפי הערכים שלהם, בעוד אני שקוע עד צוואר במאבק הקיומי היומיומי שלי, חי מהיד לפה, מרוויח טוב ממכון שאני מחזיק על כתפיי כמו אטלס מהמיתולוגיה היוונית, בעוד שהמדינה, גרושתי והחיים מוצצים ממני את הכסף ומותירים אותי בכל חודש, למרות ההכנסה המרשימה, חי כמו פליט שאומר תודה שיש לו גג מעל הראש.
ועכשיו זה – אני לא מצליח, פיסית, להיכנס לתוך הבית הקטן הזה. הכתפיים שלי פשוט רחבות מדי. כאילו הבית הזה אומר לי 'אתה לא שייך לכאן. אף פעם לא היית ואף פעם לא תהיה שייך למקום כזה.' הבחנתי בגיחוכים של חלק מהילדים שמביטים בי נאבק להיכנס. פאק איט, לחשתי, וויתרתי על להיכנס. חזרתי אל המדשאה, לצד עץ חרוב גדול, והוצאתי סיגריה.
סיוון מיד הצטרפה אלי. "אתה ענק אבא."
הבטתי בה. הסיגריה החזירה לי טיפונת את השפיות. הרעל החם שמתישהו יביא עלי את מותי, אבל לפחות מרגיע אותי. זה יהיה מוות רגוע.
"עזוב," אמרה, "הם בונים את הבתים האלה לגמדים."
"אימא בסדר שם בפנים?" שאלתי.
"כן." היא צחקה. "נותנת להם שם ייעוץ משפטי."
הרמתי גבה. "הם צריכים ייעוץ משפטי? העמי ותמי האלה?"
סיוון צחקה. "הם פעילי איכות סביבה. הם מנסים להוביל איזו תביעה נגד מפעלים בדרום."
נשענתי בגבי על העץ. לכו תדעו, רק שהעץ לא ייפול. אני מרגיש כאן כמו גוליבר בארץ הננסים.
"טוב לך, סיבסיב?" שאלתי.
היא הנהנה.
"ליאור בחור טוב. אני אוהב אותו."
"אני שמחה."
קולות גיטרה עלו מתוך הבית הקטן. "הוא הולך לשיר להם את השיר." אמרה. "אני צריכה להיכנס."
"ביי."
היא נכנסה פנימה, לבית קטן עמוס נגינה וקולות צחוק. ואני לעומת זאת, נשען על העץ, מגרד לי בגב והתחלתי להתגרד עליו כמו איזה דב. לבסוף הסיוט נגמר וכולם שם התחבקו והתנשקו ויצאו החוצה. מיטל יצאה ונתנה בי מבט זועם, כאילו גם רוחב כתפיי הוא אשמתי, כאילו הבית הקטן הזה גם הוא עורך דין, שבא ומעלה בפני השופט טיעון מנצח – תראה כבודו כמה עלוב האיש הזה. להיכנס בדלת פתוחה הוא לא יכול.