ריק קיומי 11

אתרי היכרויות הם דבר שמעולם לא התחברתי אליו. יש משהו מלאכותי ולא טבעי בלהיפגש עם מישהי לשם ההיכרות. ידידה טובה שלי החליטה לרשום אותי לאתר היכרויות.
"הרגשתי חופשייה לפתוח לך פרופיל. העליתי תמונה שלך. מסתבר שאני גם יודעת עליך הכול אז לא הייתה לי בעיה למלא עליך את כל הפרטים – איזה מזל אתה, תאריך לידה, מה הספר האהוב עליך וכו'".
"תודה, אבל לא נראה לך שזה קצת חוצפה? היית צריכה לדבר איתי לפני שאת עושה את זה?"
"ממש לא. כי היית מוריד אותי מזה."
לא נכנסתי לאתר. גם אם אהיה בודד ברמות על, עדיין לא אכנס לאתרים כאלה.
אבל הידידה שלי גלשה באתר דרך הפרופיל שלי והתקשרה עלי.
"בינגו!" צהלה. "סידרתי לך דייט."
בחורה בשם עדי, מזל עקרב, דיאטנית בקופת חולים. התמונה שלה לא ממש ברורה – פניה תחת משקפי שמש עצומים. היא גרה במרכז, והדייט נקבע לבית קפה בגדרה (כדי להקל עלי).
הגעתי לבית הקפה והמתנתי. לא היה לי הטלפון שלה. כשחלפו הדקות הבנתי שאם היא מבריזה לי אז נסעתי עד לכאן לחינם.
הדקות חלפו וחלפו, הספקתי לצאת לעשן ולחזור, מלצרית אמפטית שאלה אותי כמה פעמים אם הכול בסדר ומה אפשר להביא לי, ובסוף הזמנתי הפוך.
טוף, סיימתי את הקפה ועמדתי ללכת. אבל אז נכנסה בחורה ובחנה אותי במבט מהוסס.
"עדי?" שאלתי.
היא לא ענתה.
"את עדי?"
"אה. אתה מדבר אלי?" היא שאלה, והבנתי שהיא לא בחנה אותי, אלא את בית הקפה העמוס כי היא חיפשה שולחן.
"כן. טוב…"
"אני לא עדי." אמרה. "אבל אם אתה רוצה אני יכולה להיות עדי." קרצה.
שילמתי על הקפה ויצאתי לעוד סיגריה. היא הצטרפה אלי. "נטע." הושיטה יד ללחיצה.
"ברי."
"אז מה, הבריזה לך העדי הזאת?"
"מסתבר. כן."
"מנייאקית."
"כן."
"מה הטלפון שלך?" שאלה.
היא סימסה לי סמיילי מחויך. "זאת אני. ביום אחר תרים טלפון. אולי נשיב לך את כבודך האבוד."