ריגושים.

והנה אתה עולה על המתקן הזה בלונה פארק, כולם מדברים על כמה שהוא מפחיד. והלב דוהר, אתה רוצה להתחרט אבל לא מסוגל. אין דרך חזרה.
והמתקן נסגר עלייך, הסדרן בודק שהוא מהודק היטב. החגורה מכווצת ואתה יודע שהנה, עוד רגע זה מתחיל…

אז עברת גם את זה.
תסמן וי על המתקן הזה.
השגת אותו, עברת אותו.

פעם שניה שאתה עולה על המתקן, ההתרגשות כבר הרבה פחות מורגשת.
אומנם עדיין הלב קצת קופץ, אולי גם הידיים מתופפות על הירכיים בלחץ… אך הרבה פחות מהפעם הראשונה.

בפעם השלישית הפחד כבר כמעט לא קיים. אתה מרגיש גיבור, הנה השגת עוד חוויה בחיים ו…

הלאה למתקן הבא.

יוצא לי לחשוב לפעמים, מהי המטרה בכל זה? בחיים?
איפה כל זה נגמר?
כי כאשר נגמר ריגוש אחד מתחיל הבא שאחריו, תמיד זה יהיה ככה.
זה הטבע של בני האדם.
התאווה שלהם…

השיגו את ההכי חדיש והכי יקר, ויצא משהו חדש שאותו הם ירצו.
מתי זה נגמר?
איפה המטרה?

הריגושים מגיעים כאשר אתה עושה משהו חדש, יוצא מהגבול, יוצא דופן…
כשאתה חוצה את הנורמה.

האם זה הגיוני שבן שחונך במקום אחד כבר לא מתרגש כשבנות שמות חולצות בטן, ובן אחר מתרגש רק כאשר הוא לוחץ למישהי יד?
אז התשובה היא כן.
בלחיצת יד הוא חצה את השגרה, עשה משהו יוצא דופן.

בסופו של דבר הגעתי להסכמה ביני לבין עצמי שהכל תלוי בגבול שאתה מציב לעצמך. או שהסביבה מציבה לך.
כשאין גבול התאווה לא נגמרת. בני האדם מסוגלים לעשות דברים מטורפים שעולים הון רק בשביל קורטוב ריגוש ושבירת השגרה בחייהם הרגילים והמשעממים.

אז איך יוצאים מהמבוך הבלתי פוסק הזה?
איפה הוא נגמר? מתי נרגעים מהמרוץ האינסופי הזה?