רוח צוות

המים הסוערים והקפואים הכו בנו ללא רחמים. קפאתי מקור ושיניי נקשו כששלחתי משפטים קטועים בזה אחר זה בקול רם, יציב ורגוע אל בני בן ה- 12, שנשטף גם הוא בזרמי הנחל הקפואים, ממש שם לצידי, כששיניו נוקשות וכולו רועד מקור ומפחד.

"תחזיק היטב; תן למים לדחוף אותך אל הסלע, אל תתנגד; אל תשלח אלי יד! בשום פנים ואופן לא לשחרר יד אחת, כי לא מספיקה יד אחת להצמיד אותך אל הסלע בתוך המים האלה!" עוד רגע יבואו לחלץ אותנו, תראה יהיה בסדר"…

שנינו נאחזנו בכל כוחותינו בסלע גדול ובחבלי רפסודה הגומי, Raft, התקועה עליו באמצע הנהר. היה זה בעקבות תאונה, תוך כדי שייט קבוצתי על גבי הנהר הגועש, הSnake River -. כל אחד מאיתנו נצמד בחוזקה אל הפינה שלו, מפני מי הקרח הזורמים בכוח על עורנו. אסור היה לי לשחרר ידי ולחבק את בני, ואסור היה לו להרפות לרגע באחיזתו את חבלי הרפסודה. שנינו היינו חייבים להיאחז בכל כוחותינו בחבלים של הרפסודה התקועה, כדי לא להיסחף, והייתי חייבת לסמוך עליו שישמור על עצמו. כל תזוזה של כל אחד מאיתנו ממקומנו היתה מעיפה אותנו הרחק אל תוך מימיו הקפואים והגועשים של הנהר.

חייכתי אליו בגבורה ובניסיון להיות קרת רוח ומעודדת, בעוד אני מוצפת אימה ורגשי אשמה, כשאני שואלת עצמי שוב ושוב, כמה מטומטמת צריכה הייתי להיות, כדי להביא את בני יחידי אל תוך האסון הזה? זו הרי לא איזו סצנה דמיונית מסרט הרפתקאות, אנחנו שם באמת בתוך הSnake River -, ושנינו באמת בסכנת חיים!

הגענו אל השיט הזה יחד עם קבוצת תלמידי המחקר של הבוס שלי האמריקאי, במחלקה לכימיה באוניברסיטת יוטה. הייתי אז גרושה צעירה עם בני היחיד, חיים לבדנו הרחק מישראל למשך שנתיים, לרגל ההשתלמות המקצועית שלי. האמת היא שדי השתלבתי בין אנשי החבורה, שהיתה בינלאומית מאוד, וכללה סינים, טיוואני, אוסטרלי, בנגלה-דשי, גרמני, איטלקי, וולשי, בריטי ותאילנדית, וכן גם כמה אמריקאים.

הבוס שלנו זכרונו לברכה, שהיה הרפתקן ידוע, רצה להיטיב עם הקבוצה המגוונת שלו, ולכן לקח אותנו למסע הרפתקאות ב-Outdoors הפראי של יוטה שבמערב אמריקה. המסע כלל גם שייט ברפסודת גומי גדולה על גבי "white water", כפי שמכנים שם מים שזורמים חזק עם קצף, שנבע ממפלים ומערבולות בנהר גועש.

אף פעם לא הייתי הרפתקנית מטבעי, ולא כל כך אהבתי מסעות בטבע פראי, ולכן פחדתי מהמסע הזה. אבל החלטתי להיות אמיצה בכל זאת, וגם לא רציתי להיות שונה מכולם ולצאת דופן. ידעתי שחשוב היה לבוס שלי שאצטרף ואפגין רוח צוות ספורטיבית – Team Spirit. מסיבה זו הסכמתי לצאת איתו ועם הקבוצה יחד עם בני למרות פחדיי וחרדותיי.

כאשר עלינו על רפסודת הגומי, שמתי לב שהבוס מינה דווקא את הסינים שבחבורה, כשייטים האחראים על המשוטים. חשדתי שהסינים לא מבינים מספיק אנגלית, ולא יגיבו במהירות מספקת להוראות הנווטים ברגעים הקריטיים, ונכנסתי לחרדה.

ניסיתי להעיר על כך בעדינות לבוס הגדול, אך זה לא ראה את הערתי בעין יפה, ופירש אותה כגזענית משהו. ולכן, למרות חששותיי המוצדקים לא התעקשתי, וקיבלתי עליי את רוח הצוות בגבורה.

לא עברה שעה קלה מתחילת השיט, ואכן, כמו שחששתי, השייטים הסיניים באמת לא הצליחו לעקוב במהירות מספקת אחר הוראות הנווט, והרפסודה נתקעה על גבי סלע באמצע הנהר הסוער, כשהזרמים האדירים שלו מדביקים אותה על נוסעיה אל הסלע הזה.

לאחר זמן שנדמה כנצח, הגיעו שייטי קיאקים אמיצים לחלץ את כל הקבוצה הלכודה בזרם, והדבוקה אל הסלע שבלב הנהר הגועש, כשהם מנסים להתקדם כנגד הזרם העז. נאלצתי לראות כיצד אוספים את בני בלעדיי אל אחד מהם, מבלי שאוכל להזיז אצבע כדי לסייע לו ולגונן עליו. התביישתי בעצמי ובחולשתי.

כשהניצולים עלו בזה אחר זה מהקיאק המחלץ אל ספינת נהר קטנה, שהגיעה לאסוף אותנו, כל אחד בירך את בעל הספינה והודה לו באנגלית עם מבטא מוזר מקצה העולם. המחלץ התבונן בחבורה המגוונת, הממורטטת והרועדת מקור, ושאל ספק בהלצה ספק בדאגה, "מה הולך פה? יש לכולכם ויזת כניסה לארצות הברית?" ואז פרצתי בצחוק ונרגעתי קצת. החבורה שלנו באמת נראתה כמו קבוצת פליטים פורעי חוק מכל רחבי העולם או משהו כזה.

כאשר סוף סוף הגענו ליבשה, החלפנו בגדים והתייבשנו, התחלפו אצלי רגשות האשמה והחרדה לכעס גדול. קודם כל כעסתי על עצמי שנכנעתי ללחץ החברתי, ל"רוח הצוות". שנית, כעסתי על הבוס שלי שבגללו חיי בני היו בסכנה.

לא יכולתי להתאפק ופניתי אליו באומרי שאני רוצה לעזוב בו במקום ולחזור הביתה. זהו, מיציתי את החופשה הקטנה הזאת, אין לי עניין יותר בה.

הוא שאל אותי בסקרנות, "למה את רוצה לעזוב אותנו?"

עניתי לו, "אני רוצה שתדע שהמושג 'חופשה' עבורי הוא לשכב בבטלה באיזשהו מקום, להתהפך בטן-גב-בטן, ולא לסכן את החיים שלי ושל הבן שלי. אני באתי ממקום מסוכן מאוד, מירושלים, ויש שם ברגעים אלה בלגן בעיר הסמוכה, בית לחם, מהלך חמש דקות מהבית שלי. אם הייתי מחפשת אדרנלין, ומוכנה לסכן בשביל זה את החיים של הבן שלי, הייתי לוקחת אותו לבית לחם, שם יש אקשן אמיתי".

הוא הביט בי באכזבה גדולה. הוא ממש לא הצליח להבין על מה ולמה אני כועסת.

ואז אמר לי כך, "שתדעי שזה לא בסדר בכלל. אם את חוזרת עכשיו הביתה זה אומר שאין לך בכלל רוח צוות. אבל חוץ מזה, בלי קשר, את חייבת להישאר כדי להשתתף בסיבוב נוסף שאנחנו מיד עורכים ברפסודה, כדי שלא תישארי עם טראומה לכל החיים. ככה אנחנו נוהגים אחרי כל תאונה, וזה מוכיח את עצמו".

כמה מהחבורה התכנסו סביבי לשכנע אותי, כדי שאפגין רוח צוות, ואישאר בשביל סיבוב נוסף למניעת הטראומה.

החלטתי להיכנע ללחץ החברתי ונשארנו איתם, בני ואני. שטנו יחד עם כולם שוב ברפסודה במסלול שלוו יותר, כשהנווטים מקצועיים ומנוסים יותר, ורק אז שוחררנו לביתנו חופשיים מכל טראומה.

כשלושים שנה לאחר מכן שטתי בנהר ברפסודה בצפון יוון עם קבוצת חברים, נפלתי למים, וחולצתי מיד מהמים בשלום חזרה לרפסודה, ללא שמץ של חרדה.