רגש הרפתקני סה"כ- חלק ראשון.

בתקווה שזו הרכבת האחרונה, ירדתי מהקרון עם התיק ביד ועם יד של מישהי בשניה. צחקנו בקול עייף שהגיע הזמן כבר להגיע לאותו אולם עם אקוסטיקה מדהימה שהמנצחת שלנו מתמוגגת עליו כול יום בשבועיים האחרונים.
"קדימה כולם! אנחנו מאחרים! בריצה!" הוא אומר בקול רם ביציאה מהתחנה, אני מתחילה לרוץ בעדר וצוחקת, כי מעולם לא ראיתי לא את המנצחת,ולא את שאר הקבוצה רצה,אני עוזבת את היד שלה ושתינו רצות במקביל זו לזו. כשאנחנו יוצאות מהתחנה כבר קשה לי לנשום, אבל אני מנסה לשמור על הקצב ולעקוב אחרי שביל הילדים מהקבוצה שרצו אחרי המנצחת, אף אחד לא התנשף חוץ ממני. לומר את האמת? המקום היה מאוד יפה. מצד אחד בניינים חצי הרוסים, עשויים מאבן גסה ואפורה ומתפוררת. ומהצד השני של הרחוב, היה מין אזור נטוש, מלא בעצים עייפים ולאים, עשבים שוטים צהבהבים שנבלו כבר מרוב שמש חמה ביולי ישראלי, ו…
אני ממצמצת ועוברת להליכה, מנסה להסדיר נשימה, ובסופו של דבר נעצרת.
"משהו קרה?" שואלת אותה הילדה שאיתה ירדתי מהרכבת.
"לא לא, קסם, תמשיכי, אני אשיג אתכם" אני אומרת בהיסח דעת, מנסה להבין אם מה שראיתי הוא תופעת לוואי של בחילת רכבות או מציאות.
"אנחנו האחרונות אבל" היא אומרת בטון של "מיס מובן מאליו"- "את עלולה, אתה יודעת, להאבד באמצע חיריה"
"אוי נו, יש לי ג'יפי אס" אני אומרת, לא כול כך אכפת לי מזה. פשוט שתלך כבר "אני אמצא את ה-כ-ו-ל! לכי, שלא תאבדי את, באמצע חיריה!" לרגע פחדתי שהטון שלי היה נוזף מידי וקשה מידי, כי סה"כ היא ברחה די מהר. בריצה מהירה יותר משלי. טוב, לפחות עכשיו אני בכלל לא מעקבת אותה. לומר את האמת? לא האולם, לא המנצחת ולא הקבוצה הזיזו לי ולא עניינו אותי באותו הרגע. צמצמתי את עייני וראיתי את זה. הבזק של עיניים כחולות כהות ושיער בלונדיני כהה, מתחבא מאחורי שבח שיחים צהבהבים, מביט בי בעיניים שמבטן רץ לכול מקום.אני אזהה אותו בכול מקום
מה לעזאזל הוא עושה פה?
אני מסיטה את מבטי ולרגע מרגישה כמו קריפ, כמו פושע קרימינלי שעוקב אחרי אנשים. מה זה בכלל ענייני מה הוא עושה פה? ולמה הוא מתחבא בשיחים? ולמה דווקא כאן?זה לא ענייני. אני פותחת בריצה לכיוון שבו קסם התחילה לרוץ,הנוף לא השתנה, רק הבניינים נראו הרוסים ואפורים פחות, והאזור הנטוש מהצד השני ירוק פחות- מוזר החליטו לבנות בכזה חור אולם כזה מדהים כפי ששמעתי. ובמהרה מצאתי את האולם, שלא היה כזה מרשים אחרי הכול, ולאחר עשר דקות מזיעות, מצאתי את הכניסה לאולם. בפנים קיבלה אותי המנצחת במבט כועס, כי המופע כבר התחיל ואיזה שהיא תזמורת ג'אז כבר התחילה את הופעתה הנעימה. קסם מתפקעת מצחוק ומוריד את התיק שלה מכיסא ששמרה לי באזור הגבוה יותר של האולם.
"היא כועסת עלייך. אחושרמוטה."
"אני יודעת! אבל זה גאוני לתקועה את הכניסה לאולם כזה 'מדהים' ליד אתר בניה שבו לאנשים מאובקים נופלים המכנסיים מהתחת."
"נכנסת מהכניסה האחורית" היא התפקעה מהבדיחה של עצמה. יש לה חיוך יפה. אני מהנהנת ולמשך כמה דקות יושבת ומקשיבה לאותה תזמורת ג'אז.
חובבנית. החצוצרה מזייפת, הפסנתרן מחייך יותר מידי בשביל להתרכז בידיים. אבל להפתעתי, המנצחת מתמוגגת ליד הבמה. ובמחשבה משועממת ומיוגעת של רגע, אני מחליטה להשאיר את התיק שלי, עם התווים והארנק, והמפתחות והמים, באולם, ולצאת ולחזור לאותו אזור נטוש שליד התחנה. סה"כ אני לא אשתעמם ואלי אזכה לראות מישהו שמזמן כבר רציתי לומר לו כמה דברים. מה רע? המנצחת לא תשים לב הרי היא תמשיך להתמוגג מה"אקוסטיקה של האולם!" המזורגג הזה, כך שלא באמת אכפת לה כול עוד אנחנו בשקט ומידי פעם לפעם נקשיב למה שהיא אומרת על תקופות במוזיקה ועל תאוריה. היא לא תשים לב שאני נעלמתי, נכון?
אני נושקת לקסם על הראש, היא מגלגלת עיינים במבט נוזף אבל לא אומרת מילה. וטוב שכך. בשקט מופתי אני מהאולם, מוצאת את היציאה הגרנדיוזית ונאנחת בהקלה, זה יותר קרוב לאיפה שאני רוצה להגיע. וברגע שאני מוציאה רגל אחת מהדלת ונכנסת מאזור מקורר של מזגן לחום יולי-אוגוסט- יד תופסת אותי מושכת אותי חזרה.
"את מטומטמת?" שואלת אותי אחת הבוגרות של הקבוצה. היא מאלה שאני ממש מעריכה ושמחה שאני באיזהשהוא קשר מסויים איתן. היא תמיד נחמדה ושם כדי להקשיב.
"מה?" אני לא מבינה. כי הפעם זו החלטה שלי וזכותי. ובכללי- היא לא ראתה את מה שאני ראיתי. אז שתעזוב אותי.
"אני מאוכזבת ממך" היא אומרת בקול שגרם ללב שלי ליפול למכנסיים שלי. אני לרגע קטן שוקלת לחזור אולם. אבל אותו רגש הרפקתני להבין מה הוא עושה פה, מתגבר עליי, ואני יוצאת החוצה, בעוד שהמילים שלה מהדהדות בתוכי.