רגע של אמת

אז מתחרטת על שלא ברחתי, אולי באמת יכולתי…
אני לא רוצה לראות את מה שעומד לקרות עכשיו
ואולי כבר התחיל לקרות…
זה לא עוזר לעצום עיניים, כי חוץ מהן פועלות גם האוזניים…
מציאות לא בריאה. אבל לפחות תודה על ההבנה.
כי בלעדיה אולי הייתי משתגעת, כמו כל מה שלמדתי להכיר
משוגע כל כך עד שכבר אין לי מילים להסביר.
כל כך הרבה כעס, בדידות ואכזבה.
למה לא הלכתי? אני חתיכת טיפשה.
דברים גדולים מדי בשביל לספר לאחרים…
אז מלבישה את החיוך על הפנים,
הכל בסדר, הכל טוב. או ככה לפחות מנסה להרגיש
צריכה להיות חזקה בשביל אחרים, אבל הלב לא אדיש
הוא מרגיש חזק. יודע טוב מאוד. לא משקר לעצמו.
הוא רק מחכה למישהו שייקח אותו מפה…
אז מה יש לי להגיד…מה עוד נותר?
לילה טוב עולם, והלוואי שלא נתראה מחר.