רגעיי האחרונים

הבטתי בתלמידים, חברי לכיתה מצחקקים, שמחים על הרגע הזה שסופסוף מתגשם, אנחנו מפליגים לג'וג'ו.
חלמתי על הטיול הזה מאז תחילת השנה, מתלהבת מכך שאזכה לראות את היופי של האי המקסים.
לשבת על הדשא הירוק ולהביט בשמים, חולמת בהקיץ על עתיד המתוק, על החתונה המושלמת, על הבעל המושלם, על הילדים שהיו לי.
רעש חזק נשמע מגוף הספינה, מעיר אותי מהחלומות בהקיץ.
"מה קורה פה?" צעקה בפחד חברתי לכיתה, אך היא לא הייתה היחידה.
"אנא נוסעים יקרים, לא לזוז ולהישאר במקום" נשמע קולו של הקפטן דרך הכרוז .
למרות שהיה לי דחף חזק לצאת החוצה, לברוח, כי ידעתי, ידעתי שמשהו רע קורה, אך לא, לא הקשבתי למוחי ונשארתי במקומי, יושבת מקובצת מפחד, בעוד חבריי אשר לא שונה ממני, נשארים במקום ובוכים.
הרצפה החלה להתמלא במים, ידעתי שמשהו רע קורה- אך לא זזתי.
קולות הבכי והצעקות התגברו, פחד שרה עלינו, ובצדק.
לאט לאט המים נערמו והכמות הגיע עד לברכי, גורמת לי להבין שמשהו רע קרה- אבל לא, לא זזתי או ניסיתי לברוח, נשארתי במקומי, כך גם חבריי לכיתה.
דמעותיי כבר נגמרו ממזמן, הפחד ששרה עלי שיתק אותי לחלוטין.
המים נערמו עוד ועוד ולא הפסיקו, תקוותי כבר אבדה ממזמן כי הבנתי, הבנתי שאני הולכת למות.
מיהרתי לשלוף את הפלאפון, פותחת את ההודעות ומסתכלת בריב האחרון שלי עם אמא, כמה דברים אמרתי לה , הצטערתי.
מיהרתי לכתוב לה "אימי היקרה, אולי זאת ההזדמנות האחרונה שלי להגיד לך אבל אני אוהבת אותך".
לא הייתה תגובה, כנראה היא עסוקה בעבודה, אבל זה לא משנה , אף דבר לא יעצור את המתרחש.
לאט לאט המים הגיעו עד גובה החדר, מקשה עלינו לנשום.
ברגעי האחרונים חשבתי על אימי, אבי, סבתי ועל החיים שאפספס, וכך, לאט לאט איבדתי את הכרתי, עיניי נעצמות וכך שקעתי בשינה עמוקה, שינה נצחית.