ראמן

ככה ישבנו לנו, על כיסאות העץ הישנים במטבח, בזמן חורף גשום וקר, לבושים במגוון בגדים לא תואמים ואוכלים ראמן חם שאימי הכינה.
אמנם כל אחד העדיף לשבת במקום אחר, ולבסוף כולם התפזרו למקומותיהם.
באותו הזמן הכל היה לי מובן מאליו, הטעם הנהדר והמלוח של ראמן, שכבות הבגדים על גופי והאוירה המאחדת והמאושרת. אני אהבתי את החורף רק בגלל התחושה הזו, של האושר, ששום דבר לא מטריד את הנפש, זה רק אתה הראמן והספר.
אמנם שאר משפחתי העדיפה משהו אחר, במקום קריאת ספרים, אך את המאכל כולם הביאו איתם. וכך ישבנו לנו בחורף, אבי נמצא בסלון מקליד דבר מה במחשב, אימי יושבת על הספה ורואה סרט באוזניות, אחי בונה מגדל מהלגו שלו ואני סתם קוראת ספר בשלווה ומתמוגגת.
לא חסר דבר, גם אם המשפחה נמצאה בחלקים שונים של הבית ועסקה בדברים שונים.
באיזשהו שלב אחרי שאני גומרת את הראמן אני אומר בקול רם: "ככה אני אוהבת."
לא ידעתי מי שמע ומי לא כי אני חושבת שאמרתי את זה לעצמי, הנחתי את הספר בצד והלכתי לשטוף את הצלחת.שאריות המרק נשטפו והצלחת צוחצחה ולא נשאר זכר למאכל.