קרנבל המסכות

שעת ערב, השמיים עדיין לא השחירו לגמרי ובקצוות הרקיע הנגלה לעיני, יש מעט נגיעות של ורוד וסגול. כוכבים בודדים כבר מנצנצים שם למעלה, גונדולות מאורכות משייטות להן בנחת בין התעלות. אהה, ונציה במיטבה, יפה ומוארת באורות הרחוב המלאכותיים. הבתים הישנים, פה ושם מתפוררים בפינות, נראים כה מיוחדים. חלונותיהם סגורים על סורג ובריח וצופנים בתוכם חיים, סיפורים של אנשים שאני כלל לא מכירה וכנראה גם לעולם לא אכיר. אני מהלכת לי בין הרחובות הבנויים בצורת שתי וערב ומחשבה זדונית על איך אפשר להתגנב אל הבתים פנימה ולהציץ מתגנבת אל מוחי. אני תמיד סקרנית לדעת איך אנשים אחרים חיים בתוך הבתים שלהם, ספונים בתוך קופסאות מלבנים ובטון, כיצד מתנהלים חייהם מאחורי הקלעים של העיר, לנסות לפצח את סודותיהם הכמוסים.
מהלכת לי ברחובות ומולי חולפים אנשים במסכות מרהיבות, מקושטות בנוצות ואבנים טובות. אני גם רוצה מסכה כזו, מסכה שתכסה את פני אולי באופן מלא ואולי רק חלקית, מסכה שתסתיר את סודותיי שלי שתגרום לי להראות מישהי אחרת אולי ממדינה זרה אולי אהיה יותר צעירה אולי יותר מתוחכמת או חכמה אולי יותר יפה ואולי רק יותר מאושרת. כל כך הרבה פוטנציאל בפיסת בד מעוצבת ומקושטת. השעון על ידי מראה שהשעה היא שמונה ועשרה בערב.
בעודי מתהלכת אני רואה באחת הסמטאות היוצאות מן השדרה המרכזית חנות קטנה. היא פתוחה וחלונות הראווה שלה מציגים מסכות שונות ומשונות בכל הצבעים ובמגוון צורות. מסכה בלבן או בזהב מסכה כסופה אדומה או ירוקה אבל אני מבחינה במסכה השחורה, מעוטרת באבנים אפורות מבהיקות סביב העיניים, נוצות שחורות וכדורים בורקים בקצוות העליונים שלה.
מצאתי, אני חושבת לעצמי, זו המסכה שלי היא תגרום לי להיות מישהי אחרת ולו לזמן קצר. אני פונה אל המוכר שמראה עיניו המלוכסנות ומבטאו אינם מותירים ספק לגבי מוצאו. אני מסמנת לו שברצוני לרכוש את המסכה השחורה והוא כמוכר מיומן זריז ויעיל מוריד אותה ומחייך אליי חיוך חסר שיניים ואומר לי שבחרתי במסכה יפהפיה ומיוחדת. את מה את מבקשת להסתיר? הוא שואל בצורה עילגת.
מה זאת אומרת רוצה להסתיר, אני לא רוצה להסתיר כלום, אני קצת מתבלבלת מהאופן שבו הוא למעשה קורא את מחשבותיי, אני רק מעוניינת לקנות את המסכה. אין שום סיפור מיוחד או משהו שאני לא רוצה שיידעו עליי אני רק רוצה את המסכה השחורה. אני מתחילה להתרגז ולנוע בצורה הנוירוטית האופיינית לי כל כך.
40 אירו הוא אומר לי, כבר לא מחייך יותר וכשאני מביטה לתוך עיניו אני מגלה שהן אפלות ואפילו ריקות כאילו אין מאחוריהן חיים או אדם, החנות קצת מחניקה לי פתאום, האוויר מרגיש סמיך וכבד. אני מחטטת בתיקי, מוציאה 40 אירו מושיטה למוכר במהירות, לוקחת את המסכה ויוצאת מן החנות כאילו תוך זמן קצר ייגמר החמצן ואני איחנק למוות.
הרחובות התרוקנו מאדם והזמן כאילו עצר. השעון שעל ידי עדיין מראה שהשעה שמונה ועשרה. מוזר. מחשבות טורדניות מתחילות להציף אותי אבל אני מסלקת אותן ומתפנה לקשור את המסכה אל פניי. זהו היא עליי. איזו הרגשה נפלאה, אני יכולה להיות כל אחת וגם אף אחת. אין איש שיכול לזהות אותי והרי זה מה שרציתי כל כך. מרוצה מההתאמה המושלמת, ממשיכה אני בטיולי ושמה פעמיי לעבר הכיכר המפורסמת בוונציה. בין הרחובות הריקים הסובבים את הכיכר נמצאים רק חתולים בעלי פרווה עבה , רכה ושחורה. הם מלכסנים אליי מבט ירוק זכוכיתי ואני חושבת לעצמי, משועשעת, כן גם אני חתול שחור עכשיו. אם מישהו יצפה או יתקל בי האם יסתובב סביב עצמו שלוש פעמים או יירק לרצפה פעמיים?
הגעתי ליעדי הנה היא הכיכר, ריקה לחלוטין רק החתולים ועכברושי העיר מסתובבים בה בחופשיות. אני מטיילת לי במרכזה מצד לצד חושבת לעצמי איזו דמות אני רוצה ללבוש בזכות המסכה השחורה שלי. ובדיוק אז, אני מבחינה שעל אחד העמודים המחזיקים את מבנה החנויות המקיף את הכיכר נשענת מראה גדולה בעלת מסגרת מוזהבת וגסה.
צעדיי זריזים והנה אני מול המראה. זה מוצא חן בעיני המסכה מונחת על פניי בצורה פשוט מושלמת. לא יכולתי לבחור צורה מרקם וקישוט יותר מתאימים לי. אני מחייכת למראה, אך הקול הפנימי השקט מדי שלי לאחרונה מתחיל לזעוק באופן צורמני, תורידי את המסכה מיד ותחזרי להיות את עצמך. שיחקת משחק נחמד, אך הישמרי לך, תורידי אותה ותשמרי אותה כמזכרת.
אני מקרבת את ידיי לחוטים הקשורים מאחורי ראשי ומנסה לפרום אותם אך לשווא ידיי מסתבכות ורועדות. מה הבעיה, פשוט אמשוך אותה מקדימה, אך המסכה אינה זזה על פני היא כאילו התאחדה איתן. עכשיו זעה קרה מתחילה לזלוג במורד גבי, אני זורקת הצידה את התיק שנשאתי איתי וממשיכה להיאבק במסכה, בזווית העין חתולים שחורים מתחילים לנוע לעברי הליכתם איטית ומתריסה, הם כבר ממש לידי ואני פשוט לא מצליחה להוריד את המסכה. החתול הראשון הגיע אליי הוא מטפס על רגליי שורט אותן בציפורניו ומגרוני נמלטת זעקה. שני חתולים נוספים מגיעים אליי וגם הם מטפסים על רגליי. הדופק שלי טס למעלה וכשהחתול הבא קופץ על ראשי אני מנענעת אותו בהיסטריה מוחלטת ו…. השעון המעורר שלי מצלצל להודיע שהשעה היא שש בבוקר. צריך לקום להכין כריכים לכולם. אני קמה שטופת זיעה ומרגישה עייפה כאילו טיילתי כל הלילה במקום לישון. בחוסר חשק מוחלט, אני שוטפת את פניי מצחצחת שיניים ומסתכלת במראה. עיגולים שחורים מסביב לעיני נראים קצת כמו מסכה. עכשיו אני נזכרת שהבטחתי להכין את התחפושות למסיבת סוף השנה של הילדים.
אני נאנחת סוגרת את המים ויוצאת מחדר האמבטיה….

המשך יבוא