קרמבו מעוך- פרק 6

מה שתקראו עכשיו זה מה שקרה לי אתמול והיום (בלי החלק של האתר כי בסיפור האתר לא קיים 0.0)

-הסיפור מדבר על יום רביעי + חמישי-

שכבתי במיטה כשאני בוהה בסכין. בכיתי בלי סוף. כאב לי ממש. במשך שעתיים כאב לי, לא הצלחתי לנשום טוב, הבטן והחזה בערו לי, כל העולם הסתחרר לי.
עומר לא ענה לי, דווקא כשאני צריכה אותו הוא לא מחובר -,-
אחרי חצי שעה של ייסורים נשברתי. לקחתי את הסכין וחתכתי חתך קטן בבטן. הכאב התפוגג כאילו בכלל לא היה. הדמעות המשיכו לזלוג בלי שליטה.
עצמתי את עיני ונשמתי, לאט ובזהירות, שאני לא אתעורר בטעות ואגלה שזה לא באמת נגמר, שלא חתכתי.
לא הצלחתי לישון כל הלילה. כשהגיע הבוקר קמתי מהמיטה בכבדות והתארגנתי לבית הספר, חולצה שחורה, מכנס שחור, מערכת, פלאפון, כסף.
בשיעור ספורט המורה אמרה לנו לנסות לשפר את התוצאה במבחן הריצה. ניסיתי. באמצע הריצה החתך התחיל לשרוף, כל העולם הסתובב ואחרי כמה דקות ראיתי שחור.
"רוני?" שמעתי את קולו של עומר.
"מה מה קרה?" שאלתי בשקט וכאב חד פילח את גופי.
"ראיתי אותך מהמגרש, כמעט התעלפת." הוא ענה ברוך וליטף אותי.
"למה חתכת?" הוא שאל אחרי כמה דקות של שקט.
"מאיפה אתה יודע?" שאלתי, ניסיתי להתחמק מתשובה.
"מה זה משנה?, למה חתכת?" הוא הגביר מעט את קולו.
"כי היה לי אתמול התקף ולא יכולתי יותר, ממש כאב לי. ולהזכירך, לא ענית לי." עניתי בשקט.
"למה? זה עושה רע! את מודעת לזה! עד שנגמלת חזרת" הוא אמר בקול מיואש.
"לא יכולתי יותר." אמרתי והשפלתי את מבטי.
הצלצול קטע את השיחה שלנו.
במשך היום התרחקתי מעומר, הייתי… נבוכה, כאובה, לא יודעת להסביר, לא היה לי נעים ממנו, אכפת לו ממני, באמת אכפת לו.
בסוף היום כשיצאתי משער בית הספר הרגשתי שמישהו הניח את ידו על כתפי. הסתובבתי וראיתי את עומר.
"אני בא אליך, לעשר דקות, אני צריך לעשות משהו." הוא אמר והתחיל ללכת.
הלכנו בשקט עד שהגענו.
הבית היה ריק. הדלקתי אורות, הכנתי קצת שיעורים, כרגיל.
"מצאתי!" שמעתי את עומר אומר.
"מה מצאת?" שאלתי בחשש והלכתי במהירות לחדרי, שם הוא היה.
הוא החזיק בידו את הסכין החדה שלי, הסכין שהייתה חברתי הטובה ביותר, שעזרה לי לברוח מהכל.
הוא לקח אותה ורץ החוצה כשאני קוראת בעקבותיו: "עומר לא! אני צריכה את הסכין!"
הוא זרק אותה למכולת האשפה שנמצאת ברחוב שלי.
"מאוחר מידי, עכשיו את לא תחתכי יותר, נכון??" הוא אמר.
"לצערי, כן." עניתי.
חזרנו הביתה ועומר הכריח אותי לאכול, הוא פשוט דחף לי אוכל לפה ולי לא הייתה ברירה אלא ללעוס באי רצון.