קרמבו מעוך- פרק 4

כשהגעתי ראיתי שביל קטן של ורדים אדומים לאורך הדשא. הלכתי לצידי השביל, מרימה את הורדים בעדינות, בשביל לא להידקר ולשמור על יופיים המרהיב.
כשהגעתי לקצה השביל ראיתי את עומר יושב מתחת לדרקון הצבעוני שתנועות הנוער הכינו. הוא ישב על שמיכה תכולה ולידו היה סל קטן. התיישבתי לידו ושאלתי בסקרנות גדולה: "מה רצית?"
"להביא לך את זה." הוא אמר והושיט את ידו אל פנים הסל.
כשידו יצאה הייתה בתוכה מעטפה לבנה. לקחתי את המעטפה ופתחתי אותה. הוצאתי את הדף שהיה בה וקראתי את הכתוב.
"מתי זה הגיע??" שאלתי לאחר שסיימתי לקרוא.
"אתמול. מה את אומרת?" הוא ענה.
"אני לא מאמינה. פשוט לא מאמינה." עניתי וקראתי את המכתב שוב ושוב.
התקבלנו לנבחרת ישראל במתמטיקה. זה היה דבר שניסיתי להתקבל אליו כ"כ הרבה זמן וכל פעם נכשלתי במבחן, אבל השנה הצלחתי.
"תודה." אמרתי וחיבקתי אותו, חיבוק של התרגשות ותקווה.
גם הוא חיבק אותי, חיבוק אוהב, חיבוק של אהבה. נרתעתי לאחור.
"אני עדיין לא מוכנה." אמרתי.
"זה בסדר." הוא ענה בשקט וליטף אותי.
בתוך הסל הייתה גם ארוחת חגיגה קטנה- עוגה, חטיפים, שני בקבוקי מיץ קטנים…
אכלנו ושתינו בהנאה ולא שמנו לב לשעה.
"שיט. עשר, אני צריכה להכין שיעורים." אמרתי והתרוממתי.
"תלכי, אני אאסוף הכל." הוא אמר והחל לארוז.
"בסדר, שוב, תודה." עניתי והלכתי אל ביתי.
הכנתי שיעורים עד שנרדמתי.
צלצול הטלפון העיר אותי.
"הלו" עניתי בקול מנומנם.
"את מוכנה?" קולו של עומר נשמע.
הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה שמונה. "אופסי" אמרתי.
"תתארגני מהר ותרדי, אני מחכה לך." הוא אמר.
ניתקתי והתארגנתי במהירות.
חולצת בית ספר ירוקה, טייץ' שחור, מערכת, כסף, פלאפון, נעליים.
יצאתי וראיתי את עומר יושב על המדרגות בכניסה לביתי.
"סוף סוף. בואי צריך למהר." הוא אמר.
הגענו חמש דקות לפני הצלצול.
שיעור ספורט. אנחנו לומדים בנפרד.
"תזכרי, אל תתני להם לשבור אותך." הוא אמר לי והלך אל המגרש.
נשמתי עמוק ונכנסתי אל אולם הספורט.
שיחקנו כדורשת. זרקתי ותפסתי כדורים בלי סוף. עד שהשיעור הסתיים והתחלף לשיעור ספרות. המורה נתנה לנו יומן קריאה ואפשרה לנו להתחיל לקרוא בזמן השיעור. סיימתי את כל 95 עמודי הספר והתחלתי לענות על המשימות שהיא נתנה.
שאר השיעורים נערכו נצח, לדעתי לפחות.
לבסוף נגמר היום.
"הודיעו לך מתי הפגישה הראשונה?" עומר שאל כשחיכינו לאוטובוס בתחנה המרכזית.
"לא, הם צריכים לשלוח מייל." עניתי.
שאר היום עבר "חלק", בלי התקפים או בעיות כלשהן.
ביום שישי המורה לערבית חילק לנו בחזרה את דפי העבודה. קיבלתי מאה.
בשיעור מתמטיקה המורה עשתה לנו בוחן פתע על שיעורי הבית. גם בזה קיבלתי מאה.
בערב, כששכבתי במיטה ובהיתי בתקרה, התחיל התקף, התקף חזק וכואב.
שכבתי מקופלת ובכיתי.
אחרי שעה הוא נגמר.
נשכבתי על הגב ונשמתי. לא מאמינה שזה נגמר.
בלילה היו סיוטים ולא ישנתי כמעט בכלל.
אבל יום שבת היה בסדר.
למדתי קצת למבחנים, הכנתי שיעורים, קראתי ספרים.
ביום ראשון בבוקר קמתי עם חיוך והתארגנתי למחוננים.
לבשתי חולצת טריקו אדומה וג'ינס סגול.
יצאתי וחיכיתי להסעה.
כשהגעתי נרשמתי בכניסה והלכתי לקורס מנהיגות.
התחלנו לבחור כיוונים לפרויקטים שלנו.
בהפסקה ישבתי בקפיטריה ביחד עם שלושה ידידים שלי משם.
אחר- כך הלכתי לקורס צבעי המלך החדשים, הכנו התחלה של פרויקט, ציירתי פרחים על גבי כל הקנבס, פרחים כחולים, בדיוק כמו בשיר "פרח נתתי לנורית".
לאחר מכן הייתי בקורס משחק מול מצלמה, בפרויקט קולנוע. עשינו היכרות קצרה ודיברנו על שנה שעברה ועל השנה בפרויקט.
"שנה שעברה הייתה אסון. הסרט שלי בכלל לא יצא." אמרתי.
"תזכירי לי מה היה שלך?" שאלה איה, המורה.
"השוד." עניתי.
"אוי השוד." אמרה עדי, אחת הידידות שהכרתי בשנה שעברה בכתיבה יוצרת.
הקורס נגמר וחזרתי הביתה.
התארגנתי לפעולה הראשונה, לבשתי חולצה לבנה וחלפתי לנעליים סגורות.
כשהגעתי לבית הנוער אופק ואלעד חילקו לנו פתקים שעליהם היה רשום משהו על אתגרים.
ברבע לחמש התחילה שיחת החונכים. עברנו על הפעולה, שאני כבר זכרתי בעל-פה.
אחרי השיחה עלינו וחיכינו לחניכים.
ההסעה הגיעה אבל הודיה לא ירדה ממנה.
"מה קרה להודיה? למה היא לא כאן?" שאלתי את גיא, רכזת חניכים ומשפחות.