קרמבו מעוך- פרק 15

"בסוף את תצליחי לעלות, את תראי." גיא אמר והתיישב לידי על הספה.
"אני לא. זה בולמיה, זה לא יגמר, אף פעם." עניתי בשקט.
"אולי פעם אחת תקשיבי לי ותסמכי עלי?" הוא שאל.
"אני סומכת עליך, פשוט בקטע הזה אני סומכת עלי יותר.." עניתי.
"בסדר…" הוא אמר.
"בדקת כמה את שוקלת?" הוא שאל אחרי כמה דקות של שתיקה.
"כן, שבע עשרה וחצי, ירדו שתיים וחצי." עניתי בשקט.
"אתה יכול ללכת עכשיו, אני אהיה בסדר." אמרתי אחרי שעה של שקט.
"לא, אני לא הולך, את צריכה אותי." הוא אמר בקול תקיף.
"אני אהיה בסדר, אם אני אצטרך אני אתקשר אליך, מבטיחה." אמרתי.
"מבטיחה?" הוא שאל.
"מבטיחה." עניתי.
אחרי שהוא הלך נשכבתי במיטה ועצמתי עיניים.
התעוררתי אחרי שלוש שעות בצעקה.
היה לי התקף.
נפלתי לרצפה והתקפלתי מכאבים.
איכשהו הגעתי אל הטלפון שלי והתקשרתי לגיא.
"מה קרה???" הוא ענה מבוהל.
"בוא. עכשיו." אמרתי בקול חלש.
"אני מגיע." הוא אמר וניתק.
עד שהוא הגיע הכאב התחזק וחתכתי חתך קטן מאוד ביד.
כשגיא הגיע הוא הרים אותי לישיבה וליטף לי את היד.
"כואב לי שם." אמרתי כשהוא הגיע אל החתך שעשיתי.
"זה חדש?" הוא שאל כשהרים את השרוול.
השפלתי את מבטי.
"למה רוני?" הוא שאל.
"ממש כאב לי. ממש." עניתי בשקט.
"מחר בטיול אני מכריח אותך לאכול." הוא אמר.
"זה לא יעזור אבל בסדר." אמרתי.
הוא הרים אותי אל המיטה וחיכה עד שארדם.
בבוקר קמתי לאט והתארגנתי לסיור שלח.
עדיין כאב לי מהלילה.
הלכתי לאט לבית הספר.
"איך את?" גיא שאל אותי כשנפגשנו.
"כואב לי." עניתי.
"יהיה בסדר." הוא אמר ונישק אותי במצח.
באוטובוס הכיתות שלנו היו ביחד אז ישבנו אחד ליד השנייה.
הסיור היה משעמם, מאוד.
כשהגענו לדוכן של הפיתות גיא הוציא מכיסו עשרים שקלים.
"עם מה את רוצה את הפיתה שלך?" הוא שאל ונעמד בתור.
"לא אכפת לי." עניתי.
הוא קנה לי פיתה עם לבנה. האמת שזה היה די טעים, חבל שאחר כך הקאתי הכל.
כשהגעתי הביתה הסתגרתי בחדרי ושמעתי מוזיקה באוזניות.
בערב גיא בא אלי.
"הבאתי אקמול, לצינון שלך." הוא אמר.
"אני מעדיפה שלא, אני אקיא. אני מסוגלת להתמודד עם צינון." עניתי.
הוא הכריח אותי לקחת את הכדור ובסופו של דבר הקאתי.
"אמרתי לך." אמרתי בעצבנות והתיישבתי לידו על המיטה שלי.
"טוב, אז אמרת לי, איך זה עוזר עכשיו?" הוא שאל.
"לא עוזר, פשוט פעם הבאה תקשיב לי." עניתי.
"אולי גם את תקשיבי לי?" הוא שאל.
"אני מקשיבה לך." עניתי בשקט והסתכלתי על הציפה.
אחרי חצי שעה הוא קם ואמר: "אני צריך ללכת, תשמרי על עצמך."
הלכתי לישון.
קמתי מוקדם והתחלתי ללמוד למבחן.
בערב היה לי התקף, התקשרתי לגיא והוא הגיע אחרי כמה דקות.
"הבאתי כדורים." הוא אמר.
"לא, בבקשה לא." אמרתי במאמץ גדול.
"כן." הוא אמר ודחף לי את הכדור לפה. הוא הביא לי מים ובלעתי את הכדור.
ההתקף נרגע.
אחרי חמש דקות הקאתי בלי סוף.
"בבקשה תקשיב לי בפעם הבאה." אמרתי לו כשזה סוף סוף נגמר.
"בסדר, אבל תודי שהיה לך יותר טוב." הוא אמר.
"אני מודה." עניתי.
הלכתי לישון.
בארבע בבוקר התעוררתי בצרחה מהתקף וגיא היה שם ועזר לי.
אחר כך לא הצלחתי להירדם.
בבוקר אני הלכתי למחוננים וגיא הלך לבית הספר.
המחוננים עברו מהר- במנהיגות שללנו את הפארקים שקיימים בעיר, בצבעי המלך בחרנו פרויקטים חדשים, אני עושה פרויקט על קרמבו ובתאטרון עבדנו על הקטעים שלנו.
אחר כך חזרתי לבית הספר ולמדתי עברית ושלח.
בשלוש וחצי הלכתי למרכז ונפגשתי עם יובל, נוי ואביטל, בנות שאיתי בקרמבו.
הפעולה עברה בסדר.
הודיה השתתפה מעולה.
כשהיה זמן חופשי בתוך הפעולה היא אמרה לי: "רוני, אם מישהו היה זורק עלי אבן, מה היית עושה לו?"
"הייתי הורגת אותו." עניתי.
"אז.. ילדה זרקה עלי אבן." היא אמרה בשקט.
"מה?!" שאלתי.
"כן, קוראים לה הדס, והיא כל הזמן מציקה לי." היא ענתה.
"וסיפרת למורה?" שאלתי.
"כן." היא ענתה.
"אז היא תטפל בזה." אמרתי לה.
"יהיה בסדר, אל תדאגי." המשכתי.
לקראת סוף הפעולה הודיה אמרה לי שהיא עומדת לבכות ואני ומאיה יצאנו איתה מהפעולה.
"הודיה היא מקנאה בך, אין לך מה לבכות בגללה." אמרתי לה.
"מה יש כבר לקנא בי?" היא שאלה והדמעות החלו לזלוג.
"את יפה, חמודה, מוכשרת, יש לך אופי מדהים ואישיות מקסימה, כולם אוהבים אותך, את מושלמת." עניתי והתאפקתי שלא לבכות.
"זה לא נכון." היא אמרה.
בשלב הזה מאיה נשברה ובכתה.
"הודיה, את יודעת שאני מספרת לכל החברות שלי עליך והן כל כך רוצות להכיר אותך, הן אומרות שאת נשמעת בן אדם מדהים." מאיה אמרה.
"בסדר." היא ענתה לה.
קורל, החונכת הקודמת של הודיה לקחה אותה ודיברה איתה.
כבר לא הצלחתי להחזיק את עצמי ובכיתי.
אחרי שהודיה הלכה שטפתי את הפנים אבל עדיין ראו שבכיתי.
כמעט כל הסניף ניגש אלי ושאל מה קרה. סיפרתי להם והם חיבקו אותי ואמרו שיהיה בסדר.