קרמבו מעוך- פרק 13

את יום חמישי העברתי במחשבות דיכאוניות ובחתך קטן, באזור הריאות, הוא עזר לי להתמודד עם הכאב.
ביום שישי לא הצלחתי לתפקד מרוב כאבים.
"רוני? את באה?" אחי הקטן נכנס לחדרי ושאל.
"לא היום." עניתי.
ההורים שלי גם ככה לא בבית כך שהם לא ידעו…
"בסדר." הוא ענה בשקט ויצא מהחדר.
המילים של עומר התנגנו לי בראש שוב ושוב. דמעות התחילו לרדת.
כל היום נשארתי במיטה, כאב לי מידי לזוז, אפילו לנשום כאב לי.
ביום שבת היה לי התקף, ממש כאב לי לנשום, כל החתכים שרפו לי, לא הפסקתי להקיא…
לקראת הערב נשברתי וחתכתי, בוריד ביד ימין. הכאב נעלם בתוך שניות, כאילו הוא בכלל לא היה. נשמתי עמוק והעברתי את ידיי על החתכים שבבטן. אחד מהם שרף לי ונאנקתי מכאב.
כשלתי לעבר המטבח והכנתי לי כריך קטן, ניסיון להחזיר את הקילוגרמים שאיבדתי…
חמש דקות אחרי שאכלתי אותו הקאתי שוב.
התייאשתי.
שכבתי במיטה ובכיתי.
נמאס לי מהכאב, נמאס לי מההתקפים, נמאס לי מעומר, נמאס לי.
החזקתי את הסכין ביד ורק חשבתי על הכאב שעומר ירגיש כשהוא ידע.
כשהסכין הייתה ממש קרובה לידי התחלתי לרעוד, חשבתי על הודיה ועל נופית ועל אופק ועל כל שאר הילדים בקרמבו, אני אחסר להם.
בסופו של דבר החזרתי את הסכין למגירה הקטנה שלי.
לא הצלחתי להירדם בלילה.
בבוקר התארגנתי לאט ויצאתי מהבית.
במחוננים היום עבר מהר- בקורס מנהיגות התחלנו לתכנן פארק, בצבעי המלך החדשים סיימתי את הפרחים הכחולים שעל הקנבס ובתאטרון המורה לא הייתה אז הצטרפנו לקורס צילום, שם עבדנו על פריימים מתוך תסריט.
אחר כך חזרתי לבית הספר, לשיעור עברית ושל"ח. במהלך כל השיעור התחמקתי ממבטו של עומר.
הזמן לא זז והשיעורים נמשכו נצח.
בצלצול יצאתי מהבית ספר והלכתי למרכז, פגשתי שם את יובל ונוי, שתי בנות שגם כן בקרמבו אבל הן לא לומדות בבית הספר שלי.
העברנו שם את הזמן בצפייה בסרטונים חמודים של פייבסוס.
בארבע עלינו על האוטובוס והלכנו לבית הנוער.
בשיחת חונכים דור ונופית דיברו על ההתרמות ואחר כך אופק חילקה לנו את המדים.
בזמן שחיכינו להסעה של החניכים נופית ניגשה אלי.
"איך את?" היא שאלה.
"בסדר. בערך." עניתי בשקט והסתכלתי למטה.
"אם את צריכה משהו, תדברי איתי." היא אמרה וחיבקה אותי.
הפעולה עברה נהדר.
הייתי שוב בנקודות האור של אופק, "הודיה פורחת איתכן בפעולות." אופק אמרה לי ולמאיה.
חזרתי הביתה ונשכבתי על המיטה.
נרדמתי.
אחרי שעה התעוררתי בצעקה. שוב פעם סיוט על הבריונים.
ניסיתי לחזור לישון כשאני חושבת על הודיה ועל נופית. בסופו של דבר הצלחתי, אבל שוב ישנתי רק שעה, הייתי צריכה לקום וללכת לבית הספר.
כל תזוזה הביאה איתה כאבים נוראיים אז ההתארגנות לקחה זמן. הרבה זמן.
יצאתי מהבית.
השיעורים עברו לאט.
באמצע שיעור היסטוריה המורה העבירה את עומר לידי.
"איך את?" הוא לחש לי.
התעלמתי ממנו.
"רוני?" הוא לחש לי שוב.
"עומר די. תפסיק, זה נגמר. אנחנו לא נהיה כמו פעם. זה פשוט לא יכול לקרות." לחשתי לו. והסתכלתי על הנעליים שלי.
"תסתכלי עלי." הוא ציווה עלי.
התעלמתי ממנו.
הוא הזיז את ראשי כך שאסתכל עליו.
"חתכת?" הוא שאל כשראה את העיניים שלי.
"כן." עניתי וחזרתי להסתכל על נעליי.
"למה?" הוא שאל.
"ככה." עניתי לו.
"אני אוהב אותך, אל תעשי את זה יותר, זה פוגע בך." הוא אמר.
ניסיתי שלא לבכות.
בהפסקה ישבתי ליד הקיוסק ושיחקתי ב10 השקלים שלי.
הדמעות זרמו בלי סוף.
פתאום ראיתי ילד, הוא נראה בגילי. הוא התקרב אלי ולבסוף התיישב לידי.
"היי." הוא אמר בשקט.
"היי." עניתי.
"אני גיא, זוכרת אותי?" הוא שאל אחרי כמה דקות של שקט.
"לא ממש." ניסיתי להיזכר.
"הזמנתי אותך לבר מצווה שלי, בפיינטבול." הוא אמר.
"אה נכון." אמרתי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"סתם.. מה את עושה כאן?" הוא ענה.
"בוכה." עניתי בשקט.
"למה את בוכה?" הוא שאל.
"לא משנה." עניתי.
הוא התקרב אלי וניגב את הדמעות.
"את יודעת שאת יפה?" הוא שאל ושיחק בשערי.
"אני לא יפה." אמרתי באדישות והזזתי את ידו.
"את מאוד יפה." הוא אמר וקירב את ראשו לראשי ונישק אותי, נשיקה ארוכה ונעימה.
הנשיקה הזאת הייתה שונה מהנשיקה עם עומר, היא הרגישה אמיתית.
"סליחה. נסחפתי." הוא אמר.
"זה בסדר. הייתי צריכה את זה." עניתי.
הסתכלתי לו בעיניים וראיתי אהבה, כמו שהייתה בעיניים שלי כשהסתכלתי על עומר.
כשחזרנו לכיתה ישבנו אחד ליד השנייה, זה היה שיעור משותף של שתי כיתות מופת אז למדנו ביחד.
הוא היה עסוק בי כל השיעור. התחלתי באמת לאהוב אותו.
הוא גם בא איתי להתרמות לקרמבו.
עמדנו בכניסה לסופר וחילקנו פלאיירים לאנשים שנכנסו לסופר או סתם עברו ליד.
כשחזרתי הביתה גיא שלח לי כל מיני הודעות חמודות שגרמו לי רק להתאהב בו יותר, כמו למשל- 'אהבה שלי, אני כבר מתגעגע ליופי שלך.'