קרמבו מעוך- פרק 11

-הפרק מתחיל ביום שבת בשבוע שעבר-

"למה?" שאלתי אותו בשקט.
הוא שתק והשפיל את מבטו.
"תענה לי!" צעקתי ודמעות עמדו בעיני.
"סליחה." הוא לחש. "זה היה בטעות." הוא המשיך בשקט.
"בטעות?! איך בדיוק בטעות?" שאלתי בצעקה.
"אני… לא התכוונתי." הוא ענה.
"לא התכוונת אבל זה קרה, למרות שאמרתי לך שאני לא רוצה." קולי התרכך מעט.
"אני מצטער." הוא אמר.
הרגשתי כאב חד בבטן וצעקתי מכאב.
"רוני?" הוא שאל.
"תעזוב אותי!" צעקתי כשהוא ניגש אלי וליטף אותי.
"הכל בסדר עכשיו?" הוא שאל.
"לא! שום דבר לא בסדר! רע לי ואתה לא שם לב! אתה עושה מה שטוב לך בלי לחשוב בכלל מה זה עושה לי!" עניתי בכעס.
"אני…" הוא אמר.
"מה אתה? מצטער?! זה כבר לא קונה אותי!" קטעתי אותו.
"אתה אגואיסט." אמרתי והלכתי מהבית שלו.
במהלך כל היום התנגנו לי בראש אותן המילים- "זה היה בטעות." איך אונס קורה בטעות?! טוב לא בדיוק אונס, חצי אונס, אני לא רציתי אבל נתתי לו, למרות שיכולתי להתנגד.
בלילה השעתיים ההן רצו לי בראש שוב ושוב ושוב.
במהלך השבוע הוא לא הגיע לבית הספר, זה הדאיג אותי כי אני אוהבת אותו ואם יקרה לו משהו אני לא אשרוד.
ביום שבת, לפני 3 ימים, הוא נזכר לענות לי.
'הייתי בבית חולים. הם שברו אותי. מצטער.' הוא כתב.
הוא זרק לי את הסכין ובסוף הוא נשבר בעצמו. קרסתי ברגע שקראתי את ההודעה.
מאוחר יותר גיליתי שהוא שיקר לי על משהו חשוב, משהו שקשור לחצי אונס שקרה שבוע לפני כן.
הוא ריסק אותי. הוא הרס אותי. הוא ניפץ לי את הלב למיליוני חתיכות.
התרחקתי ממנו. הוא ניסה להתקשר אלי.
בכיתי במשך כל הלילה. הייתי שבורה, אני עדיין שבורה.
בבוקר ראיתי 70 שיחות ו-200 הודעות ממנו.
התעלמתי מהכל והתארגנתי, חולצה חמה, ג'ינס, פלאפון.
יצאתי וחיכיתי להסעה. היום עבר לאט אבל הוא עבר.
בפעולה הודיה אמרה לי שאני החיים שלה. באותו הרגע הצטערתי על כל החתכים ושכחתי מעומר למשך כל הפעולה.
כשחזרתי הביתה ניסיתי ללכת לישון אבל שוב פעם ראיתי את אותן שעתיים נוראיות.
ביום למחרת הוא ניגש אל הפינה שלנו לשעבר, היום רק אני שם.
"רוני, אני מצטער." הוא אמר לי.
"זה לא מספיק!" עניתי.
"אני יודע. אני אוהב אותך." הוא אמר בשקט.
כשהוא סיים את המשפט קמתי והלכתי אל השירותים. נעלתי את התא ובכיתי, בשקט, בלי שאף אחד ישמע.
היום, בשיעור מדעים, לקחתי את המספריים שלי וקרבתי אותן אל הוריד שלי.
במקרה הסתכלתי עליו. ראיתי כאב בעיניים שלו. רציתי שיכאב לו אבל בכל זאת הנחתי את המספריים במקומן.