קרון

היא הסתכלה עליו קרוב, כתבה בתוך ראשה מליון מילים שמתארות אותו באלפי דימויים, מטפאורות. הוא ישן בנשימות כבדות בגופו המרושל בספסל ברכבת. גם היא היתה מאד עיפה כבר ימים הם עוברים מעיר לעיר מחפשים, בודקים כל עכבה אבל עדיין בשעת לילה במדינה זרה ברכבת הארוכה היא עדיין ערה מקללת כל שניה שהשאירה את חפיסת כדורי השינה שלה בתיק הגדול שנמצא גבוה מעליהם בין התיקים של שאר הנוסעים, לא היה לה שום סיכוי להגיע אליהם בלי להעיר אותו. אז היא יושבת, מסתכלת עליו, לא מבינה באיזה קלות אנשים פשוט ישנים מתוך סערה כל כך גדולה פשוט עוצמים עיניים וישנים. היא כל כך רצתה להעיר אותו. שיהיה איתה יחד,בפחד,בחרדה. אבל נשמה פנימה היא צריכה אותו חזק. הפנים שלו הזכירו לה את הפנים של אבא שלה. היא חשבה לעצמה כמה הוא הזדקן רק בשבועות האחרונים. והדמעות שוב עלו לה. מעיין של דמעות וככה ברכבת מלאה באנשים ישנים, היא בוכה. מברכת את מסכת הקורונה שמסתירה חצי פני. היא בוכה כמו ילדה. תמיד היא אהבה לבכות משהו בפריקה הזאת מרגיש כאילו היא פורקת מטען ונטענת מחדש. אבל בתקופה הזו, הארוכה הזו, שהחרדה היא אמיתית ויומיומית לבכי לא היה כל משמעות זרת הדמעות אף פעם לא נגמר, אף פעם אין תחושת פריקה רק תחושת חנק חזקה של הבנה שאלו הם החיים. שעכשיו היא בוכה את המציאות לא את מה שכבר חלף לו ונותר לעכל אותו.
לפני שיצאו למסע היא עזבה את המטפלת שלה, היה לה כל כך קשה לעשות את זה, לא כי היא עזרה לה אלא בגלל שהיא כזו, שנקשרת. נקשרת לעיניים, למבט לחיוך. לוקחת לה זמן לשחרר אבל היא עשתה את זה. היא הרגישה שהדיבורי החסרי משמעות שהמציאות כל כך בוערת והיא יושבת בכורסא ומבלבלת במילים ומסתבכת בתוך עצמה שהמציאות- היא פשוטה ועצובה.
אז עכשיו, ברכבת בהונגריה מול אחיה שנושם בכבדות היא מנסה לחקות את נשימותיו להוריד את התקף החרדה החזק. אין מצב שהיא מבזבזת עוד קלונקס על סתם חרדה. כל כדור חשוב. היא מחליטה ללכת לתא השירותים של הקרון לפני שהאור יגיע תחושת הבהלה מציפה אותה, תמיד זה ככה כל התקף מחדש. היא הולכת במהירות לתא, כמה מסריח יכול להיות חדר כל כך קטן כאילו ריכזו סירחון של כל הרכבת לתא כל כך קטן. היא מסתכלת במראה הרצון לפגוע בעצמה עולה, היא מסתכלת מסביבה מה יכול לעזור לה. לרוב היא בכלל לא פוגעת בעצמה רק לדעת שזה אפשרי מרגיע אותה. היא מורידה את המים באסלה, תמיד היא עושה את זה לא לוקחת סיכון ורק אז פותחת את האסלה ומתחילה להקיא, היא לא צריכה אצבע החרדה לבדה מספקת לה את זה. וככה היא מקיאה עוד ועוד את המחשבות, הפחדים, החרדות, הרחמים, החלומות, הסיוטים מקיאה והגרון שלה שורף. ופרץ הדמעות חוזר. היא יושבת עם ראשה באסלה בוכה בקולניות אינסופית. בוכה את היום ואת הלילה ובעיקר את המחר.