קראו הכל אודותיה!

"קראו הכל אודותיה! קראו הכל אודותיה!" רץ הנער במורד המסחר וקרא בקול עד שנשמעה צרידות חלושה מגופו. ערימת הניירות המקוממת הייתה נראית כאילו עומדת לבלועו בכל רגע, אך הוא המשיך להתיז את הדפים אחוזי הדיו לעבר אנשים שכלל לא רצו בם.
"הו, אלוהיי!" רצה אישה צעירה בחיפזון אל עבר הערימה ונטלה עיתון בזריזות הנאה לאישה בגילה. היא הייתה אישה מרשימה בעלת גו זקוף עד מאוד ומשקפיים גלשו לחוטמה והתערבבו עם תצורת פרצופה. אך באותו רגע כולם ראו בה טיפה עקימות.
"סליחה, נערי, מאיפה השגת את המידע הזה? זה פרטי לחלוטין!" זעמה האישה ולחייה העלו סומק.
"הכל בא ממך." אמר הנער בהצטדקות.
"על… על מה אתה מדבר?! בחיים לא הייתי מרשה לאדם אחר לקרוא על זה!! יש בי מידת צניעות מסויימת. הרי לכל אדם יש גבול!" היא רתחה והיה נדמה שבעדשות משקפייה היו אדים מרוב זעם.
"העברת את המידע לאדון ג'ונסון, ומפה לשם הגיע עד כולם…" הנער הטיח בה בכזו קרירות שלא היה יאומן מראהו הצעיר לאישיותו הזקנה הרכלנית.
"אם תרצי, מאדאם בברלי, לכי בטענותייך אך ורק למר ג'ונסון, אני לא אחראי על מה שאחרים מפרסמים."

וכך היה.
האישה העגומה התקשרה לידידה הטוב מזה כבר שנים, ותוך כדי חשבה מדוע שיפרסם דבר כזה? הרי הוא יודע כמה אכפת לה מהמוניטין שלה ואילו אנשים קרובים אליה קוראים את העיתונות.
"מר ג'ונסון?"
"מדבר"
"מדברת העלמה בברלי. אשמח אם תסביר לי מה עלה בדעתך כאשר…."
"אין בעיה יקירה. פשוט אתקשר לעיתונים לבטל את הפרסום והכל יחזור להיות כשורה."
"לא זה לא! " רקעה בברלי ברגלה. "כולם כבר קראו!"
"זה הדבר היחיד שאוכל לעשות, נאוותי. ואותו אעשה."
ופה תמה שיחתם.
ישבה וחשבה בברלי איך הגיע המצב להיות כזה מביש, והחליטה לא לקנות עיתונים יותר, לפחות לא עכשיו… כשהפרסום עוד טרי. לא למשוך תשומת לב ולהתפלל שלא יבואו אנשים זחוחים ויזכירו את הנושא. ומהחלטה זו, היא הלכה לישון רגועה יותר. עם תחושה עצמית יותר טובה שהתחמקה מהמפלצת הרעה שנקראת תקשורת.