"קצת כמו כישוף" פרק 1

השקט בלב סגר עלי.

"אני קו אופק המחבר בין ים לשמים.
אבל השמים מתכהים והים נעשה שחור.
וילון ריסים מכסה את עיני. והמסך יורד.
ההצגה הגדולה של חיי הסתיימה."

אני מסיימת לקרוא וחיה את ס"ם, הדמות הראשית בספר האהוב עלי, "כמו גחליליות" שכרגע סיימתי לקרוא בפעם המיליון. וכמו כל פעם מחדש תוהה כמה כואב זה לאבד. ומתי כבר יגיע תורי, איך זה מרגיש להיות ריק, מזה החור הזה בלב שכולם מדברים עליו.
לאט לאט עוצמת את עיניי ושוקעת בתוך המחשבות שלי.
מחר אני עוזבת את היישוב ועוברת לעיר הגדולה חמש שעות נסיעה מכאן, ואם לומר את האמת אני מפוחדת רק מהמחשבה הזאת שמחר אשב על רכבת לשום מקום. הרחק מכל מה שקראתי לו עד היום "בית", ושוקלת לסגת. אולי זה בכל זאת יכול להישאר בגדר חלום ילדות שפשוט לא הצליח להתגשם, כמו השיער האדום, והפירסינג בלשון. ליזה תמיד אומרת שחלומות לא מתגשמים כאן ושאם דווקא יש לך מזל ויש בקצה המנהרה ניצוץ של הגשמה, בטח לקחת את הסם הלא נכון. אקדמיה… זה כבר נשמע לי מתנשא, רק עכשיו סיימתי תיכון… אמא תמיד אומרת שכל החיים עוד לפניי ושאני עוד הספיק להגשים, ובכל זאת נתנה לאבא לדחוף אותי להיבחן, כל כך הייתי מוכנה להיכשל שכשהודיעו שהתקבלתי הייתי קצת מאוכזבת. אבא אמר שזו ההזדמנות שלי לצאת אל החיים שבחוץ, גם אם זה אומר להגיד שלום. כאילו שרק חיכה להזדמנות להבריח אותי מכאן.. אחד אחד הם בורחים, תחילה אלכס אחי הבכור שאפילו לא טרח להודיע שהוא לא מתכוון לחזור מהטיול אחרי הצבא. אחרי השנה השלישית שלא שמעתי ממנו כבר הפסקתי לספור, עברו כבר יותר מידי שנים שאני כבר לא בטוחה אם הוא זוכר אותי. מיד אחריו דניאל, שלא הצליח לסבול את ההשפלות של אבא לאחר שהצהיר באמצע ארוחת ערב תמימה שהוא לא נמשך לנשים ומתכוון להתחיל לצאת עם גברים. אבא לא עמד בזה ואיים על דניאל לחזור בו ולומר שהוא רק צחק, דניאל חזר בו וביקש את סליחתו את אבי, אך באותו הלילה סיפר לי שהוא עוזב. השאיר לי כתובת ומספר והבטיח להישאר בקשר. ועכשיו תורי. כן.. ככה זה עובד כאן, המילה "משפחה" לא תופסת מי יודע מה.
אני בולעת קצת רוק, וחושבת שזיכרונות הן קצת הדמעות של הלב במובן מסוים, ואת הדמעות הללו אני אוגרת בתוכי יותר מידי זמן, הן עומדות לי בגרון ומשאירות בי תחושה, שאם אתן להן לצאת מתוכי אני אאבד חלק ממני שלא יאפשר לי להמשיך לחיות. אני לא עומדת בזה יותר, ונותנת לדמעות אישור להמשיך במסע לבדן.

"אנה?-" עיני נפקחות בבת-אחת, ברק.
קצות אצבעותיו הארוכות מיד נחו על על כף ידי הקפואה, חיוך עצוב נסוג על שפתיי.
ברק רכן לצד המיטה חצי מתיישב, מניח את ראשו על כתפי ונאנח אנחה גדולה בזמן שהוא מתעלם מקבוצת השיער שנחה על מצחו.
בין רגע אחז בי דחף להעביר את אצבעותיי בתוך הבלגן שהתלבש לו על הראש. אוחזת בפרקי אצבעותיי בתלתליו הפרועים ומלטפת אותו ברוך, מרגישה כאילו זו הפעם האחרונה. תחושה רעה עברה בי, מאין צמרמורת נוראה שגרמה לגופי לרעוד. אותה צמרמורת שעברה בי כשהחזקתי את ידה של סבתא בבית החולים קצת לפני שנפטרה.
"גם אתה מרגיש את זה?" הגנבתי חצי מבט אל עיניו העצמות.
"לא" ברק ענה ומיד. פוקח את עיניו באטיות עד שאור כחול סנוור את פני. מאז ומתמיד עיניו הכחולות הזכירו לי קרח, תמיד כל כך קפואות עד שקצת חום מכה בהן והן מיד מתמלאות רגש.
עיניו התרוצצו הלוך ושוב סרקו את חדרי עד שנעצרו במבט בוהה בספר שלצידי. ברק מיד אחז אותו בשני ידיו מותיר את ידי הרועדת בודדה.

ברק הוא זה שקנה לי את הספר, הוא תמיד כל כך אהב להתגאות בזה שהוא מחדיר בי קצת שפה ספרותית למרות שהספר לגמרי פשוט. בינינו הוא רק חיפש תירוץ שיגרום לי להתרחק קצת מקן הציור שלי. הוא הצליח אין ספק. הוא הביא לי אותו ביום הולדת 18 הנורא שלי, כולם הגיעו לבית שלי בחצות כמתוכנן למעט ברק שהיה צריך לעלות על הטיסה האחרונה לארה"ב. כמו כולם גם הוא חיכה לרגע שיוכל לברוח מכאן, מפיק גדול חיכה לו בדשא רצה כל כך להחתים אותו ולהפוך אותו לכוכב. ואני, אני הייתי כל כך עצובה. לחגוג את יום הולדת ה-18 שלי בלי האנשים שאני אוהבת. ההורים נשארו בעבודה שעות נוספות, אלכס מחוץ לתמונה ודניאל שכח. ליזה גרמה לי להשתכר כל כך עד שנתפסתי רוקדת בחזיה ותחתונים על השולחן בחצר. כולנו היינו מחוקים, חוץ מליזה שניסתה לשכנע את כולם ששום משקה לא יצליח להשפיע עליה, וזכרה להדליק לי נרות על העוגה. רק שעד היום אני לא מבינה אם שכחה את הגיל שלי או שזו היתה בדיחה לשים לי רק חמישה נרות על העוגה. דקה אחרי שכיביתי את הנרות וביקשתי משאלה, ברק הופיע מולי לבוש ג'ינס משופשף וסוודר אדמדם, ארוך וחם שמתאים בדיוק למזג האויר שמשתולל כאן בצפון.
"איחרתי?" הוא לחש ומיד לכד אותי בחיבוק ענק, עד שריח הבושה שלו הצליח לעטוף את כולי ולהישאר לי על החזייה גם אחרי הכבישה, לפתע הבחנתי בכמה סיגריות שהיו תקועות לו בכיס האחרי של הג'ינס ובמזוודה שלא הייתה מאחוריו ככה לא נראה בחור דקה לפני טיסה.
"שתיתי יותר מידי או שאתה כאן לידי ולא על הטיסה?" לחשתי כמעט מאבדת שיווי משקל, ברק העביר בי מבט מבולבל, כנראה לא ציפה לראות אותי "לבושה" כל כך "אני כאן, ואת קצת שיכורה" גיחך ופשט מעליו את הסוודר חושף את גופו היפיפה מולי. בין רגע הרגשתי בגל חום שנח על גופי, הסוודר האדמדם אגיע אלי. סחרחורת.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי חצי מתנדנדת.
"מגשים לך משאלה, חשבת שהיא תתגשם מהר כל כך?"הוא הסתכל אל תוך עייני כל כך עמוק שחדר לי את עדשות המשקפיים שלי. החליק את ידו על שערי מעביר את קבוצת שיער קטנה אל מאחורי אוזני כורך את ידיו סביב צווארי, מצמיד אותי אל גופו. הסתכלנו זה לזו עמוק בעיניים, כל כך ציפיתי שהוא יקרא אותי אבל הוא רק חייך ולחש "קניתי לך מתנה".
זה היה הספר, הוא היה בתוך שקית סופר עלובה אך כשפתחתי אותו הופתעתי לגלות הקדשה מקסימה, ומאז ליבי שבוי בקסמו של הבחור.
ליזה אומרת שאני מדמיינת אבל בכל פעם שהחזייה ההיא עלי אני עדיין יכולה להריח את הריח המתוק שלו נח עלי.

"אז יצא לך לחשוב על המוות?" הוא שאל קוטע את רצץ הזיכרונות הנעימים שהתרוצצו לי בראש.
"כן" עניתי מיד.
"ומה היה שם?" פתאום הוא עשה חצי סיבוב והעמיק מבט בעיניי.
"חושך" לחשתי.
פתאום משום מקום סגרה עלינו שתיקה מביכה, לחיי החלו לבעור, הרגשתי איך הצבע האדום משתלט עלי, באותו הרגע לא היה לי אכפת להתיידד קצת עם המוות, הוא בטח כואב הרבה פחות מהשתיקה הזאת.
"ומה איתנו?" שבר את הדממה משפיל את מבטו אל הספר שבידיו. ליבי עצר פעימה.
גבותיי התכווצו "מה איתנו?" הוא הרים את עיניו וחדר מבט בשפתיי הצבועות אדום,
"עלינו חשבת?" שאל.
"כן." ליבי הראה סימן חיים.
הוא התבונן בי במבט שואל, "נו?"
"חבתי שאנחנו קצת כמו גחליליות, אתה לא חושב?" חייכתי חצי חיוך, "זוהרים בלילה תחת כישוף" הוספתי.
"את קוראת לסמים שאני מביא לך כישוף?" חיוך הופיע על שפתיו, חושף גומה עמוקה בלחי שמאל.
"כן" עניתי. "מה אנחנו שוים כשהכישוף יוצא מהתמונה?" שאלתי במבט ריק.
"את מדברת כמו ליזה.." הוא רטן.
"היא צודקת, אתה בחיים לא תצעד אלי בגוף נקי מחומר" *פליטת הפה החמורה ביותר בחיי*,
"ולי נאמס לחכות." הצמדתי את שפתי לשלו.