קצין ישראלי ברומי
במסיבה, היא הביטה בי עם חיוך דק ואמרה לי שחייה מסובכים, אמרה את זה לחייל בן 21, אמרה את זה לכולנו ואנו שכחנו כבר את המבט והחיוך, הזמן שמר לנו רק את הזוטות, ואת הימים שבהם עולמנו נחרב בפשטות – הדחיק בקלות מזעזעת.
למחרת נסעתי ברכבת ישראל, מצונם, מתכרבל בעצמי ובעיניים עייפות, שתי סטודנטיות ירושלמיות מדברות לצידי, על הלימודים, על הארוס החדש, מדברות על איזו תאוריה פסיכולוגית חדשה, אני מתרגז ומחזיר לאוזניי את זוג האוזניות האוטמות אשר מנגנות צלילים חזקים, קבועים, חוזרים על עצמם וחסרי יחוד או תמורה,מחזיר את מבטי מהנוף המרצד לשולחן הצר לצידי.
מלטף בעדינות את השיער המדלדל, די חמים לי והראש כה ריק ומוטרד, פני חסרי הבעה.
איך היה. הוא שואל אותי
'היה בסדר, לא היה משהו מיוחד, סתם רקדנו שם, באמת' אני עונה ביובש
'טוב' הוא מתחרה איתי על חולשת המילים
'נתראה בהענקת דרגה שלי' מחכה לבחון את תגובתו
'טוב, ביי' הוא יוצא מהמבחן ולא מחזיר את הבוחן
הנסיעה נגמרת וההליכה היבשה לבסיס דווקא מחדירה מעט כוח לעצמות הקרות.
מראה את התעודת כניסה לשומרים המשועממים ושואל את עצמי בטיפשות מי גורמת להם לחייך.
מהש.ג ועד למשרד יש הליכה של כחצי קילומטר, רצופה במבטים חשודים, בעיניים טרודות, ברגליים קצרות ובידיים עסוקות.
אני עוקב אחר כולם, באובססיביות טורדנית, מקנא בביטחון ובקצב, רוצה את ההבנה, מייחל למיקוד הקליל, מסתכל לשנייה על הברזל חסר הנצנוץ בצידי, בכתפי ומנסה לשכנע את עולמי בכל מיני עניינים.
המשרד מוצף באנשים, כולם מברכים בחיוך כנה המצפה לקבל יחס דומה כשיגיע גם זמנם.
ההענקה תתרחש בשתיים עשרה בצהריים, אך כבר עתה המתנות נמסרות, העוגות נחתכות, ע"פ הלו"ז, לפי הנורמה הנדרשת, אני מציית לחוק הבלתי כתוב ופותח את התמונה העטופה, אוכל את העוגה המוכנה, מרים את הכוס החצי ריקה וממלמל כמה מילים שאמורות להתחבר לעיסה של ברכות.
מסתובב בלובי, ראשי סחרחר מעט אך אינני חש ברע.
מסתובב במסיבה, והיא מסתובבת בראשי, הריקוד העוצמתי, הזירה מלאת התגששויות מלאות יצרים ועיניי מסיירות ברעש, בשילובי הצבעים שמתעלים על צבעי הקשת.
הצורות האנושיות המקפצות מטה ומעלה, הטירוף האוחז בחלקן והנה גופם רוטט בכח רב.
אך אותי מעניינים הגופים בעלי השיער הארוך, הגוף מלא הקימורים עם תנועותיהם החושניות ואני המסכן חש אליהן את שחשו כל קודמי.
עיניי מנצנצות כמו למראה הניצחון למול עיני המהפכן החולם.
הן בעיניי ערגת כלל המהפכות ואני מתמכר כך סתם.
הצלילים המלווים את הכאוס ומחדירים טירוף ללב, פחד מעול בסקרנות, זימה מלאה בכעס.
לוקחים אותי אליה ואומרים תכיר, אני עונה שלום ומשלב תנועה איטית של כף יד פתוחה לעבר חזי,אומר את שמי בביטחון הרב ביותר שאני מסוגל לצבור, הרושם המועט שהאירוע יוצר אליה מעיק.
אנו רוקדים כולנו, גפרורים דקים, צעירים, מהמפעל המובחר, בוערים כולנו באש העקבית, נזהרים מלגעת, נזהרים מלדעת, נגיעה קלה בכתף, טפיחה על הגב,עוד מילימטר, עוד מבט שעולה ויורד בזריזות, עוד טעימה של השערות הסומרות המבקשות את כלל הרפתקאות העולם.
דרגה מוענקת,מחול הכפיים נמשך בחדר הדיונים העמוס מקיר לקיר, השולחן עמוס בפשטידות, בסלטים, בעוגות שנאפו באישון לילה ע"י אימהות אהובות וחברים יקרים.
חצי מהנוכחים מסתכלים על המטעמים בציפייה מוגברת, בסיפוק עצמי על הפגנת הנוכחות ובשביעות רצון על ההפסקה שזכו לה למשך השעה הקרובה.
המברכים עושים את מלאכתם, מתוחים למשמע קולם בחלל, לעוצמתם מילותיהם מול מעסקיהם.
עלינו אומרים-אוהבי אדם. מלאכת קודש. האתגרים רבים לפניהם. קצינים לתפארת. ראויים לדרגתם. משקיעים. צעירים. רציניים.
בדיחה קלושה ופנימית נשמעת בחדר ופרץ צחוק מתלווה למקצב.
המפקד מדבר, האנשים שומרים על השקט הראוי, האמהות בולעות בשקיקה את המילים החדות, המחשמלות, המילים מיירטות כל מחשבה והן כנאום נפוליאון לפני כיבושו הבא, כתדריך הקרב. על אהבת הארץ, האויבים בשער ואנו כשומריו הנאמנים. אני אינני פוצה את פי.
'רוצה ויסקי?' מגמגם לאוזנה,
'מה??',
'ויסקי ויסקי … עלי,' מתאמץ
'לא זה בסדר.'
'בקטנה אני ממילא קופץ לבר', מתאמץ עוד יותר, 'טקילה? ערק?'
'טקילה!' מוותרת וצועקת לאוזני
מסמן לה עם האגודל ובחצי חיוך שאין בעיה ומתחיל בניווט, חוצה בין עמודי המסיבה הנעים במלוא הכנות והעוצמה מצד לצד.
אך מטרה לנגד עיני ולא עמודי הקוליסאום יעמדו בנחישותי המתפרצת.
המשקה נקנה בזריזות מהברמן החרוץ, ' שניים טקילה', צועק פעמיים, לצידי זוג הצעיר ממני בשנה או שנתיים מתנשקים בלהיטות, ביעילות אפילו.
מרגיש אבוד עוד יותר לידם ומאבד את סבלנותי בזמן שהברמן מוזג לתוך כוסיות הזכוכית הקטנות.
מחזיק בשתי הכוסיות, השתקפות האורות הסגולים מציגות אותן כרעל רומאי, ככזה הראוי לקיסרים הנופלים, המביטים בגסיסתם על האימפריה השוקעת בידי בוגדים וברברים מיערות הצפון.
אני מתקרב אליה, היא עדיין שם, גופה נע באותו המקצב, כלפיד זוהר, עיניים פשוטות מאחורי משקפיים דקים, לא אומרת מילה כשאני מגיע ומגיש לה את הגביע הקדוש.
עדיין קולה לא נשמע אלא כנשימה בתוך הערפל הדחוס, הכוסיות נוקשות, המבטים מצטלבים בהסכמה, המשקה רע.
'הרמת כוסית! לחייכם, לחיי חיל האוויר ולחיי צה"ל!' כוסות הפלסטיק מורמות, נשתות במהירות והמשקה המתוק והמוגז יורד בגרון, חש הקלה.
אמא מחבקת אותי, עיניה דומעות בעדינות ואני מקבל את אהבתה, מאמץ אותה אל גופי ומחסור אבי מורגש. אחיותיי מביטות במבוכה מה מהמעמד הלא מוכר ומהשבחים לאח שבעצם לא מוכר להן בעולמו הטבעי.
מחוץ למסיבה והאוזניים עדיין חוגגות בעצבנות, בשקט של החצר מבטה נראה עצוב והמציאות חוזרת ואיתה הקצב הרגיל של התנועות וטון הדיבור.
'אני רוצה להזמין אותך לצאת איתי, רק שנינו, מה המספר שלך?' אמרתי והיא רק מחייכת
'אתה חמוד אבל יש לי כרגע בעיות, דברים מסובכים'
'אני מבין, אפשר לנסות' נאבק והמחלה סופנית
'באמת, הכל מסובך, רק יצאתי מקשר'
'ננסה, זה יהיה נחמד, את יכולה לא לענות אם תתחרטי' מתעקש כמשוגע
'מצטערת' מחייכת חיוך נוסף, הפעם במבוכה.
'הבנתי, את בחורה ממש מיוחדת לדעתי, אפילו שאת ירושלמית' מתבדח ולא מצליח להעביר את עוצמת הרגש.
אינני מחכה למבט הבא, ממשיך ומתרחק בצעדים איטיים לעבר האוויר החורפי, ליבה נשאר איתה.
משפחתי הולכת, החיילים החרוצים מנקים את השאריות, את אבק הקרב.
יוצא אל המרפסת, אבוד בפשטותי, ריקני מאוסף המילים הנכונות ומנסה לדמיין את הלהבות מליל האתמול.
ליבי מתחנן לחלומות בהקיץ, למישתים באחוזות רומיות ולהתמסרות יצרים.
תגובות (2)
* היו משפטים מ-מ-ש ארוכים, עם חמישה פסיקים ויותר.
* אני לא בטוחה שקיימת כזו מילה "מצונם", אם כבר אולי "מצונף".
* התעודת כניסה=תעודת הכניסה. אני מניחה שזה חלק מהסיפור, כיוון שזו שפה יום יומית. אבל עדיין.
אבל חוץ מזה, שזה די כלום, זה נהדר. אהבתי את הקפיצות (בלי כל מיני ~בר~ ~צבא~ מעצבנים! סוף סוף) בין הצבא לבר, ואהבתי את הדימויים והתיאורים. יש לך כתיבה ממש טובה, אולי מייגעת לעיתים, אבל זה שווה להמשיך.
תודה. אולי הייתי צריך קצת לשפץ. נכתב לפני כמה שנים ובחרתי להנות מהאותנטיות שיש בו בעת הכתיבה