קצה העולם

אני רוצה לדעת אם יהיה מישהו שירדוף אחריי עד סוף העולם. בבכיות עד אינסוף שאני בוכה לפניו, והן לא ימנעו אף לא פסיעה אחת. אני רוצה לדמיין אותו מחזיק את אותן ידיים שבריריות ברכות, אך מחזיק חזק. בתקיפות. שירגיע את חוסר הנשימה, את שאגותיי. יפחותיי. שילטף את האריה הפצוע.

חנוק. מבולבל. כאוב. נוהם.

ולא אכפת לו בכלל שזהו לא צליל שמשמיע אריה.

עד לכאן הגעתי.

ועד כאן הגדישו את הסאה.

והינה אני כאן. בסוף בסוף. בקצה העולם.

מבולבלת. כואבת. נוהמת לסירוגין. הודפת. מקללת. ולא קללות של בנים.

ואיפה המלכות עכשיו? ואיפה האריה?

האם הוא נועד לנצח לפקוד את הביובים?

כבר דיי הרבה זמן אני כאן. אני לא רוצה להתפנק, אני לא רוצה להישמע מפונקת, אבל לעבוד על עצמי מצליחה בספק, אז מתלוננת. וא-לוהים כמה מאוס כאן.

האריה פצוע. אין הרבה זמן. אולי אדמם עד המוות. אולי אמות ואז אדמם.

הייתי רוצה לדעת שאת רצה מאחורי. שתכף תתקשרי. תכף תראי סימן חיים. שאם אראה לך שורות אלו לא תשתגעי. תביטי בי ולא מרחמים. תקשיבי לי. ותאהבי. לא כי זה מה שחברות אמורות לעשות. לא כי זה המצפון שדופק לך על כל הדלתות. אלא כי אכפת לך. פשוט אכפת. תרוצי ותזיעי והדופק יגבר, והנחישות שבך, שאני יודעת שיש בך, איתה תרדפי אחרי כמו מטורפת. כי אולי אני כבר רוצה להיגמר. כבר. תרוצי עד שתאחזי בי חזק-חזק. ולא תרפי. עד שאהיה מוכנה לעמוד על הרגליים בכוחות עצמי. ולא תבוזי לי. תביטי בי בגובה העיניים על אף שאני כבר כל כך קרובה לאדמה.

תמיד יש אדמה.

מעניין אם גם בסוף העולם.

אני ארגע. אני יודעת. אני ארגע אחרי שאצרח את הכאב. אחרי ששולחן הסדר יתהפך ולא ייבהלו למהר כי נשפך קצת יין. שתינו יודעות זאת היטב. תישארי שם. לצידי. ותחזיקי את הכאב. כמו שאת יודעת. אני מקווה.

אני מקווה שמישהו רץ. רץ ותפס. חיבק ונשם.

את כל הכאב. וכשזה יתרחש ממש בעוד רגע. ממש עוד דקה. הלוואי. בבקשה.

שהוא גם יחייך.

ואני מקווה שאז. אז לא אסגור דלת. אבליג על העלבון שעולל לי קודם. ולא אחניק את הכאב. ולא רק אקרא בשקט, בלסת חשוקה, נוהמת. לילות שלמים.

א-לוהים כמה קשה לפתוח. כמה קשה להתקרב. כמה קשה אחרי הכאב. אחרי האמון שנשבר והתמוטט.

אולי אקרא לה עכשיו? עכשיו מקצה העולם? אתאמן בטלפתיה. אבל אין כל כך זמן. אשתמש בטלפתית הכאב. כואבת וכואבת עד שמשהו יישבר. עד שהזעקה שלי אולי תגיע עד אליה. עד שתישמע.

שתשמע.

היא תשמע?