קפטן הוק הסיפור האמיתי – פרק 1

"ג'יימס יקירי עליך להזדרז! השייט יוצא בשעה 10 בדיוק, והספינה לא מחכה לאף אחד" צעק כריסטופר אל בנו בן ה10, ג'יימס.
"כן אבא, מיד!" החזיר לו צעקה קטנה יותר ויצא החוצה מקפץ ומדלג על מדרגות העץ הישנות בשמחה,
ג'יימס חיכה כבר אל השייט שהובטח לו מזה חודש, הוא מעולם לא עבר חוויה מסוג זה וכמובן ההזדמנות לבלות עם אביו במקום כזה,
הוא שמע על זה רק מכמה ילדים אחדים בעיירה המטיילים עם משפחתם בשבתות וחגים, ותמיד היה בוער בקנאה על כך שיכלו לעשות זאת,
תמיד היה משתוקק לתשומת לב מאביו העסוק והקר, סוף סוף נדמה כי יוכלו השניים לשוחח ולבלות ביחד וכמובן לראות קצת עולם מבעד לעיירה הקטנה גריניץ' שבבריטניה.
עלו האב והבן על המרכבה ודהרו מערבה, היכן שהשמש שוקעת אל הים.
ביד אחת מחזיק ומכוון את הסוס, וידו השנייה הקטועה נחה לצד ג'יימס הקטן, המביט באביו ובעיניו הערצה עצומה ולוהטת.
לאחר חמש עשרה דקות של דהירה בהן לא הוציאו האב והבן מילה מפיהם, רק הקולות מבחוץ ודהירות רגליהם של הסוסים חדרו וחידדו את חושיהם החליט ג'יימס לשבור את הקרח ולנסות לשאול שאלה שתמיד רצה לשאול את אביו.
"אבא?" אמר ג'יימס והשפיל מבטו מפניו המגולחות והפצועות של אביו.
"כן?" החזיר כריסטופר, מבלי להסתכל אל בנו, נעוץ באופק.
"איך זה מרגיש שאין לך.. כלומר שידך קטועה?" החזיר מבטו בפחד אל אביו מחכה לתשובה.
לאחר מספר שניות של שקט, עצר כריסטופר את הסוס ואיתו את המרכבה, עינו השמאלית התכולה המעוטרת בצלקת ורדרדה נעה שמאלה אל פניו של ג'יימס, "יום יבוא בן, ותמצא תשובות לכל. קדימה, הספינה.." –
"לא מחכה לאף אחד.." הוסיף ג'יימס לפני שהספיק אביו לסיים את המשפט, כריסטופר חייך אל בנו חיוך קטן סימן לו עם הראש לצאת וירד מהמרכבה.
שיערו השחור כעורב גלש על עורפו והרוח נשבה דרך מעילו השחור שלא ירד מגופו מזה חודשיים, הוציא כריסטופר מהדלת האחורית מזוודה קטנה ושחורה והביט בג'יימס מקפץ מטה מהמרכבה.
מאז מותה של אמה, אשתו של כריסטופר ואמו של ג'יימס, השקט והקושי בבית הלך וגבר יום יום במשך שבע שנים, החיים היו קשים ואפורים והשגרה הייתה ברורה כשמש- ג'יימס בבית הספר וכריסטופר בעבודה.
ארוחות צהריים וערב וכמובן מיד בתום הארוחה הולכים לישון, המקום היחידי בו זכה כריסטופר לכמה שעות של שקט ושלווה כמו שרצה וקיווה לעצמו.
נכנסו השניים אל הנמל, מעולם לא ראה ג'יימס כל כך הרבה אנשים ואור, דוכנים ומאכלים מכל צד, עפיפונים וכלבים מקפצים טמאים לאוכל מבעליהם.
הים נצץ וקרני השמש סנוורו, אך לא את עיניו של כריסטופר, המגשש בכיסו ומוציא שעון כיס עתיק. השעה תשע ושלושים ושש דקות "קדימה, נקנה משהו לאכול ונעלה אל השיט?"
"ברצון!" חייך אליו ג'יימס וצעד אחריו בקשיחות, מנסה לחקות את צעדיו המהירים והכבדים.
"קלח תירס בשביל הילד, גבירתי" , "כן אדוני, 10 לירה בבקשה" חייכה בחורה עם שיער אדמוני והושיטה ידה אל ג'יימס "בתיאבון יקירי, לאן אתם?" הפנתה מבטה אל כריסטופר שהעדיף לשמור לעצמו את המידע הזה.
"האמת היא שאנחנו נורא ממהרים, נשמח לשוחח בפעם אחרת" חייך כריסטופר ולקח את ידו של ג'יימס שעוד לא הספיק לנגוס בקלח התירס החם והמתוק.
השעה הייתה תשע וארבעים, הם ישבו על שני כיסאות בקצה המזח, מסתכלים על הים.
ג'יימס משתרע על קלח התירס הקטן שבידו כשחתיכות קטנות נתקעות בשיניו וכריסטופר עישן סיגר עבה שכמות העשן שיצאה ממנו נראתה כמו טורנדו בעיניו של ג'יימס הנאבק על נשמתו לא להשתעל, מגרד באפו באלגנטיות ומנסה לנשום אוויר צח.
"ג'יימס" פתח כריסטופר בקול עמוק, היה נשמע כאילו הוא מתכנן נאום פרידה או משהו דומה.
ג'יימס לא אהב את הטון הזה, הוא הזכיר לו את צבע הקול של אביו לפני כמה שנים כששאל אותו איפה אמא.
"תמיד תזכור שטמון בך הכוח להתמודד עם הכול. תמיד תזכור שאני ואמך אוהבים אותך מאוד ומאמינים בך. היום אתה ילד גדול. אתה דם מדמי, דם מדם אמך, לכן לעולם לא תישאר לבד." שאף אל ריאתו עוד מהסיגר והוסיף "יש בך את הכוח להשיג את כל מה שלבך חפץ בו" אמר תוך כדי שעשן אפור יוצא מפיו ומרחף מעלה נעלם ומתפוגג בין קרני השמש "וזכור, תמיד תחשוב על עצמך ואל תפתח רגישות יתרה לסביבה. אתה מבין בן?" הסתכל אל תוך עיניו הקטנות והתמימות המנסות להבין את דבריו הכי טוב, גבותיו מכווצות ומצחו מקומט ומזיע "כ..כן אבא" אמר בחוסר ביטחון ג'יימס.
"תתקן אותי בני" לפתע נשמעה צרידות בקולו של אביו, היה נדמה לרגע כאילו עיניו מתמלאות במליחות אך לפתע כאילו יצאה ממנו הרוח, התעורר כריסטופר והביט כי השעה כבר תשע וחמישים ואחת, מיד כיבה את הסיגר שצרב והשחיר את רצפת העץ על הנמל והתרומם מעל כיסאו
"קדימה ילד, עזור לאביך וקח את המזוודה, יהיה לנו קצת מזון וספרים לדרך. עלינו למהר-"
"הספינה לא מחכה לאף אחד" אמרו ביחד בחיוך "גם לא לאנשים עם יד אחת" הוסיף כריסטופר וקרץ אל ג'יימס שכל הלחץ ירד מגופו וכאילו שכח מדבריו המעיקים והלא ברורים של אביו, הביט בו שנית בהערצה שהתגברה יותר ויותר וראו זאת בעיניו.
כריסטופר הוביל את בנו אל מתחם הספינה תחת השם "ווסטברוק", שם נראו מאות ילדים ובידם מזוודה לצד הוריהם, מתחבקים ומתנשקים.
בצד היו כמה מבוגרים שמילאו טפסים, המקום היה נראה עצוב וקודר, כאילו נכנסו לעולם אחר ולא צבעוני כפי שהיה נראה לפני כן, בנמל הגדול.
ג'יימס ניסה ליצור קשר עין עם אביו, להבין מה קורה, אך כריסטופר לא הוריד את עיניו אפילו לרגע.
לפתע עצר והתכופף אל ג'יימס "יקירי, עכשיו עלה אל הספינה, אין זמן"
"אבא מה קורה כאן? למה אתה לא תעלה איתי? זה שיט לילדים? אני רוצה להיות איתך! כמו שהבטחת שנהיה ביחד שנבלה כמו שמעולם לא בילינו! אבא!" לפתע פרצו רגשותיו של ג'יימס החוצה והביטו בו בחוסר אונים.
"תעלה על הספינה אני מבטיח לך שתמצא תשובות להכל, קדימה בן יקר שלי עלה על הספינה אין זמן, אני מבטיח שהכל בסדר, זכור שאתה איתי, אתה דם מדמי, אני ואמך תמיד איתך"
ג'יימס הביט בו והניד את ראשו ימינה ושמאלה מתקשה להבין את המציאות ולפתע השיחה שניהלו לפני כן נראתה מובהקת יותר ויותר.
"אתה עוזב אותי. אתה משאיר אותי לבד." אמר ג'יימס בהחלטיות וליבו החל להתקשות לאט לאט "לא בני, אתה דם מדמי! זכור מה אמרתי לך!" צעק לו כריסטופר ושם יד על כתפו, מנסה לקדם אותו אל הספינה.
"אני שונא אותך!" צעק ג'יימס ורץ אל פתח הספינה, נדחס בין המון הילדים כשכריסטופר מנסה להשיג אותו ולרוץ אחריו אך מאוחר מדי ודלתות הספינה נסגרו והשופר נשמע, מוכן לצאת להפלגה הרחק הרחק אל בית היתומים "ווסטברוק" שבאוסטריה.
"אני מצטער בני! חכה לי!" צרח כריסטופר אל ג'יימס ששיערו השחור שלפתע הזכיר את אביו מתנופף ועיניו מביטות בו חדורות טינה "ספינות לא מחכות לאנשים עם יד אחת שנוטשים את ילדיהם!" צרח לו בחזרה ג'יימס ופרץ בבכי כפי שמעולם לא בכה.
אחד האחראים על המקום רץ אל כריסטופר וזעם "אדוני! אני מבין שהפרידה קשה, אך אינך מילאת את פרטי הילד וזהו פרט חשוב ביותר! אינך רוצה שלא יזהו את בנך וייווצרו לו עוד בעיות נכון? אינך רוצה שלא תהיה ביכולתך וביכולת משפחתך לבקר אותו! איזו מין חוסר אחריות." הסתכל עליו בהתנשאות אדם מבוגר יחסית ולגלג לו בעיניו.
כריסטופר הסתובב אליו בזעם וחטף מידו את טופס המילוי. "הספינה כבר יצאה. יש לך עד השעה 8 בערב למלא את הטופס ולהגיע לכאן עם צאת הספינה הבאה."
בינתיים מסתגר ג'יימס במיטתו הקטנה בדרכם אל אוסטריה, בתוך חדר עם ילד המבוגר ממנו בארבע שנים ועוד כמה ילדים בני גילו פחות או יותר. לא מוכן להוציא הדק מפיו. עוצם את עיניו ומנסה להירדם ולהשיג קצת שקט לכמה שעות מחייו, בדיוק כמו שנהג לעשות אביו.
בערב חזר כריסטופר אל הנמל ובידו הטופס הממולא ותיק קטן וכבד על גבו.
כבר בשעה 7:00 בערב כשכמעט ואף אחד לא נמצא שם, הניח את הטופס על הדלפק והזדרז לצאת מהמקום שהכניס בו רוח רעה.
כריסטופר פסע אל המזח ועמד בקצהו. ההבדל שבין הים באור לים בחושך הזכיר לכריסטופר את האדם שהיה לפני שאמה מתה ולאחר מותה.
הוא הביט בסיגר שלו עדיין נח על רצפת העץ והשחור שהשאיר עדיין צרוב. לפתע הרגיש כאילו כיבו על ליבו סיגר, לא ידע מה יותר צרוב, ליבו או רצפת העץ.
הוא הוציא מהתיק הקטן והכבד שלשלת ברזל שאליה מחוברת משקולת כבדה שפעם נהגה לשמש לנעילת המרכבה לגדר ביתו.
הוא נעל אותה על רגלו וגרר את שאר גופו, תכנון זה היה מתוכנן כבר שנים רבות, אך אף פעם לא מצא את הרגע הנכון, ולכן לעולם לא הרבה להיקשר מדי אל ג'יימס, אהבתו אל אמה הייתה חזקה מדי. חזקה כל כך שרצה כבר לפגוש אותה ולהיות איתה שוב מזה שנים רבות, חזקה יותר מאהבתו אל תוצר האהבה שלהם – ג'יימס.
"אני מצטער אם אכזבתי אותך אמה, אני אוהב אותך
ועכשיו סוף סוף נפגש, כמו שתמיד רציתי, שנהיה ביחד לנצח.
ודבר אחרון אלייך ג'יימס, אני מצטער. אבל האושר שלי נמצא במקום אחר, עם אמך. כמו שאמרתי, חשוב על עצמך בני. שמור על עצמך. אתה דם מדמי, אני סומך עליך שתתקן אותי, זה אני הטיפש שפיתח רגישות יתר אל הסביבה שלו- אמך. וכעת ליבי לא שייך לי יותר. תקן אותי בני. אני סומך עליך"
נשם נשימה עמוקה וקפץ אל הים השחור, המשקולת משכה אותו מטה, וכעת השלב האחרון היה לחכות שיאבד את נשימתו ונשמתו תצא החוצה לשמיים, ביחד עם אשתו היקרה אמה.
בינתיים אחד העובדים שזעם אמש על כריסטופר מצא את הפרטים ונשם נשימה עמוקה "חששתי כבר שהילד יהיה אומלל לנצח. כריסטי! העבירי את הטופס הזה אל האגף הראשון שיגיע כמה שיותר מהר אל הילד שחסר לו טופס פרטים!"
"בטח, מה השם?"
העובד פתח את הטופס ואמר "ג'יימס, ג'יימס הוק."