קפוצ'ינו.

לאחרונה אני בקטע של סיפורים קצרים עם שם מאוד קצר, ולרוב שם עם אוכל.
~~~~~~~~~~
היא טועמת את הקצף הרותח. אצבעות ידיה מדלגות במגע הכוס החמה. והכפית מתערבבת בתוך סופת הקפוצ'ינו. היא תמיד שם, בחנות הקפה. המלצרים מכירים אותה, הם מכנים אותה בכינויי גנאי, רק בגלל שכל יום נפגשת עם בחור אחר.
הפעם זה היה אותו הבחור של אתמול. המלצרים הופתעו מעט, אך לא נתנו לזה להשפיע ללחישות שלהם. הוא התיישב והזמין קפה שחור, מרור כמו הפרצוף שלו.
הוא רציני מאוד, והאישה שמולו מלאת שמחת חיים, קופצת ומחייכת, מדלגת עם עקביה האדומים.
השיער שלו שחור וחסר חיים, לה יש תלתלים בצבע חום כהה. לו עיניים שחורות כהות, לה עיניים כחולות. הם שונאים אחד את השנייה, והמבטים ביניהם תמיד קשים. יורד לה החיוך כשהיא רואה אותו, והוא נשאר זועף כמו תמיד. הם מזמינים בו זמנית, וכשזה קורה הם נועצים מבטים אחד בשני, אבל מבטים עצבניים. המלצרים לא מפסיקים לרכל עליהם בחדר הטבחים, הכי גרוע זה שאשת הקפוצ'ינו ואיש קפה שחור שומעים הכול. אך לא אומרים שום דבר כאשר המלצרים עטופי המסכות באים לבקש מהם הזמנות.
כשהמלצרים מבקשים, שני האנשים מדברים אחד לשנייה בשפת הסימנים, ואז אומרים כל אחד בתורו מה רוצה. כשהמלצרים עוזבים, הם ממשיכים לדבר.
הקפוצ'ינו כבר התקרר. האישה שותה הכול בלגימה אחת כשהיא עדיין מביטה באיש. האיש שותה את הקפה השחור באטיות, כשהוא עדיין מביט באישה.
"אז סיכמנו?" שאלה האישה.
"כן, ואני לא אבוא לכאן גם מחר כדי לשוחח על דבר כזה."
האישה מטיחה את הכוס בשולחן, והאיש קופא במקומו.
"אני גם לא רוצה להיות כאן. יש לי עוד אנשים אשר מחכים בתור. למה אתה חושב שאתה שווה משהו?"
"את.." הוא התקרב כדי ללחוש את המילה, "אולי זונה?"
היא לא הייתה כועסת כמו קודם. היא קמה על מקומה, סטרה לו וגרמה ללחי שלו להיות אדומה.
"היית מת שאהיה כזאת בשבילך. לא הצלחתי לקרוא את הקפה שלך, ואני גם כנראה לא אצליח. זה מה שאני עושה, אדון מרסל." היא קמה וברחה מבית הקפה, כאשר שאדון מרסל ישב והטיח את ראשו בשולחן.
"היא לא אמרה לי מה היא רוצה ממני, היא רק אמרה שהיא רוצה לקרוא אותי.."