קפה בוקר

כל פעם כשאני נמצא בקפטריה של בית ספר לרפואה, זה מעלה בי זכרונות על כל המסלול הקשה שעברתי בשביל להגשים את חלומי להיות רופא. אני זוכר איך עשיתי 3-4 פעמים פסיכומטרי בשביל לגרד עד כמה נקודות כדי שאראה במחשבון – ציונך מאפשר מעבר לשלב הבא. הראיונות המוזרים שעברתי. עד עכשיו לא חושב שזה משקף משהו במציאות שלנו. שלוש שנים הראשונות שהיו סיוט. ואז עוד ארבע שנים של קליני שהיו עוד יותר קשות. אשר כללו שעות על גבי שעות עבודה בכל המחלקות הקיימות. אומר משהו לטובה – "כל זה השתלם והייתי מצטיין". עברתי בפעם ראשונה את מבחני הלשכה. ויום אחרי סיום התואר התחלתי לעבוד במחלקת אונקולוגיה בהדסה עין כרם. היו לי רגשות אמביוולנטים – מסופק אך מתיש בצורה לא נורמלית, מאושר לראות את משפחתי כשחוזר ממשמרת של 36 שעות אבל שבור מבפנים ממוות בלתי נמנע של אנשים טובים. כשאני נזכר בזה, עוברת בי צמרמורת בכל הגוף מרוב שזה מרגש אותי וחייתי את זה. אחרי מספר שנים נהייתי רופא בכיר עם שם בינלאומי כי מצאתי תרופה למניעת סרטן של כמה סוגים ואף לקראת הפנסייה ניהלתי כמה מחלקות בצורה מוצלחת. כשהייתי בפנסייה הייתי נוהג לשבת בבית קפה ולקרוא ספרי רפואה להנהתי כדי שזכרוני לא יאבד. וכשהמלצר היה ניגש אלי ואומר לי: הקפה בבקשה!. הייתי מנער את עצמי ועונה בחיוך: "כמה סוכר אדוני?", ואומר בלב: "יום אחד, גם אתה תצליח!".