קעקוע חדש, ומעבר ללונדון

נשארתי ער כל הלילה, צופה בסדרת האנימה ששני הכירה לנו אתמול, ומדבר בצ'אט עם דין. השלמנו. לכן, נרדמתי בערך בשלוש לפנות בוקר מעייפות טוטאלית, והתעוררתי בשמונה בבוקר משיחת טלפון רועשת במיוחד משני. השבועיים המדהימים שלנו אמורים להתחיל היום. לא ידעתי מה לעזאזל היא מתכננת, שני ידועה בתוכניות המפורטות שלה, ויש לה רעיונות די יצירתיים. אולי היום נעשה פרמידה אנושית, מי יודע.
זרקתי עם עצמי גופייה גזורה שחורה, וסקיני ג'ינס כהה, נעלתי את האולסטארס המרופטים שלי, ויצאתי מהבית, לכיוון הפינה שלנו, כדי לפגוש את דין ואת שני. ידעתי טוב מאוד שלא נדבר בכלל על מה שקרה אתמול, למרות שעדיין הרגשתי מעט כאב עמום באפי. אנחנו בנים. לי לא היה אכפת לשבת לשוחח, אבל דין הוא הבן אדם הכי מנוכר וקשוח שהכרתי. הוא מרוחק. וזה בסדר.
ברגע שהגעתי לפינה שלנו, ברחוב שחשוך גם ביום, עם כל הגרפיטי על הקירות, שני קפצה עליי. היא החליטה והכריזה – היום נסתובב בחיפה, ונעשה קניות. הייתי מופתע. שני היא לא בדיוק הנערה השטחית שמתעסקת בשיער, בבגדים ובמראה החיצוני כל הזמן. וקניות, הן לא ההגדרה הנורמלית שלה למילה 'כיף'. אז לא הבנתי למה אנחנו עושים את זה. אבל אי אפשר להתווכח עם שני. היא החליטה. לכן, אנחנו עושים קניות היום.
אכלנו בדיינר של שלומי, מסעדת בר לא מוכרת ברחוב הנידח והאהוב עלינו. דין נראה די מתוח, מסיבה כלשהי. הוא רצה להשתחרר, הבנתי לפי המבט שלו, וגם לפי הבירה שהוא הזמין, למרות שאכלנו בערך בשמונה וחצי. בבוקר.
רוב היום התבזבז על מדידת בגדים מיותרים ובזבוז דמי הכיס של שני על שמלות מיני שלא אפיינו אותה. זה בגלל החבר הזה שלה. הוא לוקח אותה לדייט במסעדה יוקרתית. אז היא חייבת להתלבש בשמלה חושפנית וזולה, כדי שהוא ינשק אותה, ויגע בה, כמו שהוא מתכנן לעשות בכל מקרה, כי הוא פשוט בחור כזה. אתם יכולים לחשוב שאני מקנא בו. אבל זה לא נכון. אני פשוט רוצה להגן עליה. כי היא משתנה למענו. היא צבעה את שערה מחדש מאז שהיא הכירה אותו. הוא כבר לא אדום, כמו שהתרגלנו, אלא בלונדיני – שטני, וחולצות הטי הגזורות והשחורות מוחלפות בגופיות סגולות צמודות. היא לא שמה לב אפילו. אבל אני ודין כן. לא נגיד לה שום דבר כזה, כי היא מאוד מתרגשת לגביו, ואנחנו תומכים בה. אבל אני לא אהיה שם כשהלב שלה ישבר שוב, אני אהיה בלונדון, מרחק של ארבע שעות טיסה. ודין לא בדיוק הטיפוס המנחם. הלכנו למספרה. היא צבעה לגוון בהיר יותר. היא יפה מאוד. אני פשוט לא מבין למה בנות טובות נמשכות לבנים כאלה, ועוד בצורה זונתית שכזו. מצד שני, אני לא אגיד שאני לא כזה. אני השתנתי בשביל אנשים יותר מפעם אחת, ואני ילד רע, שאוהב בנות טובות ורעות. אבל לא אנסה לשנות אף אחד בשבילי. למרות שכרגע, להשתנות לילד ללא כאב יהיה הרבה יותר קל.
אחרי חמש שעות, שני הפכה לבלונדינית, קנתה שתי שמלות ורודות וקצרצרות, ונפטרה משלוש מאות שקלים עודפים מארנקה. אני ודין פשוט התמרמרנו כל הדרך. למרות שתמכנו בה במאה אחוז, ולא התלוננו יותר מעשרים פעם.
כשהתחלנו ללכת לבית של שני, עצרנו ליד החנות קעקועים. היה לי רעיון. רציתי משהו שיזכיר לי את ישראל, יותר מאשר הרגעים עצמם, והגעגועים. רציתי סימן. רציתי חריטה על הגוף. רציתי קעקוע.
נכנסנו לחנות שבה יש את המוכרת הבלונדינית שתמיד אמרה לי שלום בבית הספר, הנערה החמודה עם הפירסינג וחולצות הבטן, והיא חייכה אלי, כמו שהיא עושה תמיד. הסברתי לה שאני עוזב ללונדון, והיא נראתה עצובה, יותר משחשבתי שהיא תהיה. ביקשתי ממנה רעיונות, לקעקוע די קטן. יש לי כבר כמה קעקועים משלי. אחד על החזה, של הסימן X, אחד על המותן, של ציפורים עפות, אחד על הגב העליון, של לוכד חלומות, ואחד על מפרק כף היד, של סימן האינסוף. אך כמובן, קעקוע חדש הוא תמיד טוב. היה לה כמה רעיונות. מגן דוד, אך לדעתי זה נדוש מדי, ולא מסמן את ישראל, אלא את היהדות, ואליה לא נמשכתי במיוחד. ועוד רעיון אחד. קעקוע של ארץ ישראל, כצורתה הגאוגרפית. בחרתי בו, על הכתף שלי.
כרגיל, זה כאב מאוד, אך התוצאה הייתה שווה את זה. הקעקוע החדש שלי מדהים. והוא בדיוק מה שהייתי צריך. אני אתגעגע גם לחנות קעקועים הזו. פה עשיתי את הקעקוע הראשון שלי, הקעקוע של סימן האינסוף היה הראשון. חבל שאני עוזב.
באות רגע הבטחתי לעצמי – הקעקוע האחרון שלי, אותו אעשה ממש כאן, בחנות הזו, ואבקש מהנערה הבלונדינית והנחמדה לעשות לי אותו. למען האמת, אולי היא כבר תתקדם בחיים עד אז. אבל זה לא משנה. תהיה נערה אחרת.