קלייר

קלייר אחזה בידה את החליפה העטופה בנייר שקוף ,אשר עליו מוטבע הלוגו של  "הניקוי יבש" וצעדה באיטיות במעלה הרחוב.
שלטים רבים נשאו את שמו, מרצדים בשולי ראייתה כצוחקים עליה כי מה שנותר ממנו, זה שם ומצבות זיכרון.
יום מותו היה מעורפל ומטושטש בזיכרונה, הזמן הכאה את הזיכרון אך התחושה נותרה חקוקה בעצמותיה. האימה המטשטשת, החושים הפועלים על ידי אינסטינקטים בלבד, וזאת משום שהמוח כבר לא חשב.
האכזבה והייאוש, כולם תפסו את מקומם בליבה ביום מותו.
"לוקה הוא בני", לחשה בקול. מנסה לנחם עצמה במילים ריקות.
היא השפילה את עיניה ובחנה את בגדיה המחויטים, הם לא היו מתאפשרים לה, לולא מת לוקה.
קלייר לא יכלה להצביע היכן הייתה טעותה, לכן היא החליטה הייתה זו טעות נגררת, איזו תמימה הייתה כשבחרה לשרת אדון במטרה לחסוך כסף לקולג'.
קלייר הייתה עוד משרתת באחוזה מלאת משרתים, וכשם שכולן היו מאוהבות באדון כך גם היא, צעירה בת 17 המשלה עצמה כי זכתה בנאמנותו הנצחית של גבר אשר לא עובר את גיל העשרה.
היא נענתה בהתלהבות לחיזוריו הכובשים והניחה לו לעשות בה כחפצו, והוא ניצל את תמימותה עד תום, או שמה היה גם הוא תמים.
ופתאום… התפוצצה הבועה המאושרת וחסרת הדאגות, קלייר נכנסה להריון.
הרי מה היא חשבה לכול השתטות יש מחיר.
מבועתת היא רצה אל אדונה בוכה ודורשת כי ימצא פיתרון הכולל בתוכו את סילוקו של העובר אשר צומח בתוכה.
אך אדונה סרב ובחמת זעם סתר לה ואשימה ברצח בנו. היא כעסה כול כך, התביישה כול כך, עד שבאותו היום הוזמן עורך דין והוחלט כי התינוק שייולד יהיה בבעלותו הבלעדית של האב.
אך לאחר תשעה חודשים בהם נשאה את לוקה בבטנה, אחרי לידה קשה ומייסרת, נקשרה נפשה בנפש בנה, ככול האימהות בעולם.
אך היה זה מאוחר מידי, בנה הועבר לידיו. 
תחינות רבות שטחה לפניו, כי ייתן לה להמשיך לשרת בביתו, ובכך לדאוג לילד בדרך עקיפין לבסוף הסכים אדונה. היה זה מצב קשה.
לוקה ידע כי היא אמו, אביו לא הסתיר ממנו דבר, הוא חוייב לקרוא לה בשמה ולנהוג בה כבכול המשרתות, אך היא לא הייתה ככולן, היא הייתה אמו.
לפעמים כאשר היה חולה וקרא לאביו, ליבה נחמץ בידיעה כי אם היה יכול, היה קורא לה.
חולה? מחוזות הזיכרון החזירו אותה ליום ההוא, דמעה סוררת ירדה מעיינה ונעצרה כמהססת בזווית פיה. מבטה קפה מבלי משים על השלט, "בית חולים על שם לוקה מקאין"
באותו הבוקר היא בשלה במטבח.
לוקה נכנס כשהוא אוחז בידו את ילקוטו היא מהרה לקדם את פניו, לקחת מידו את התיק ולהושיבו לאכול, אך הוא סרב.
טען שהוא עייף ופרש למנוחה בעודו מתלונן כי שריריו כואבים וכי אין אוויר בבית. קלייר התעלמה, במידה והזדקק למשהו הוא יקרא לה.
היא הפרידה תרמילאים כאשר צלילים מוזרים בקעו מחדרו מהמקרפון הזעיר שהושתל בו, כשהיה קטן והתקפי האסטמה שלו היו חרפים.
בתחילה היא לא זיהתה אותם עברו חודשים מאז היה לו את ההתקף האחרון, אך כשקולות החנק שאין לטעות בהם התחזקו, היא נטשה בריצה את מלאכתה ורצה לחדרו.
היא עוד הספיקה לראות את חרחוריו האחרונים כשהוא נדם. בידיים רועדות היא חייגה אל אדונה ושתיקתה בשרה לו את מר היגון שנפל עליו
"קלייר הוא בסדר? היכן הוא?" 
"חזור הביתה" פלטה מפיה,
והתמוטטה על הגופה החמה רועדת ומשתנקת, אביו של בנה הגיע ובראותו את המחזה אחזו טרוף.
בכיו פרץ והוא אחז בגופת בנו עד שאצבעותיו הלבינו ופתאום…
קלייר לא ידע מתי זה התרחש… אחזו בה זרועותיו לוחצות אותה אל גופו, "סלחי לי קלייר" התחנן "חטאתי לך, הזנחתי את בננו".
קלייר לא מצאה מילים… אך היו לה די והותר דמעות.