קיא

תנו לי רגע להקיא מהראש למקלדת בסדר?
אני חושבת שיש בזה משהו תרפי .
אני לא מנסה להעביר כלום. שום רגש או דמות או תמונה. שום מחשבה מרושעת או נחמדה.
רק אני והמקלדת – סיפור אהבה.
ידעתם שמפרקי הידיים שלי נפגעו מיותר מדי זמן על המקלדת ?
בי בי שכיבות שמיכה – אני לא הולכת להתגעגע אליכם .
כשהייתי קטנה האמנתי שאם אני לא אגיד את המחשבות המרושעות שלי בקול הן יעלמו.
היום אני יודעת שהן ישארו שם. בחלל האפל של הראש שלי .
אני קצת מפחידה את עצמי. אני אוהבת את הסיפור האפל .
אני ממש מרגישה משהו רק בנקודות קיצון .
כשהמטוס ממריא .
כשהלילה עוטף אותי .
כשהיא בוכה על הכתף שלי .
לפעמים אני כלבה.
אני לא שולטת בזה . אני רוצה שהם ישתקו . כולם.
שיפסיקו לייעץ לי. או לרחם עלי . או להרגיש מעלי.
לפעמים אני מרגישה שכולם מתנשאים .
וזה משגע אותי .
לפעמים אני כל כך מתנשאת שבא לי להרביץ לעצמי .
יש אנשים שהייתי רוצה להפסיק להסתכל עליהם מלמעלה .
יש אנשים שהייתי רוצה להפסיק להסתכל עליהם מלמטה.
יש משהו מנחם בלראות מילים שמכאיבות לך נמחקות .
מחשבות אפלות נעלמות מהמסך מילה אחרי מילה אות אחרי אות שורה אחרי שורה.
אני חושבת על כל מי שהשארתי מאחור. על חלקים ממני שויתרתי עליהם ואני לא יודעת איך להחזיר .
אני לא זוכרת איך הם מרגישים בכלל .
כל כך ריציתי שישאירו אותי לבד עם מחשבות מסויימות ששכחתי איך לחשוב אותן .
להודות בהן נראה לי כהודעה בחולשה .
לפעמים אני חושבת שנדפקתי.
לפעמים אני שמחה שנדפקתי.
לפעמים זה מגן עלי .
מהכל .