קטע קצר שאשמח שתקראו- סוג של פריקה.

פעם כשהייתי קטנה, הייתי בטוחה שכשאהיה גדולה הכל יסתדר. יהיה לי חבר , ציונים טובים, חברות תומכות. זה לא קרה. ואני שמחה שזה לא קרה. זה כנראה לא צריך להיות הסיפור שלי. אני מאמינה שלכל אדם יש סיפור בתוכו, ועולם שלם לגלות, ובכל פעם שאתה פוגש אדם חדש ונחשף אליו אתה מגלה סיפור חדש, אף סיפור לא דומה למשנהו.
כשהייתי קטנה ההורים שלי דחקו בי להצליח, דחקו בי להיות כמו אחותי הגדולה, עכשיו, כעבור מספר שנים הם לא מסכימים איתי ואומרים שזה לא נכון. אולי זה לא מה שהם התכוונו אליו, אבל כך זה היה. הדחיפה הזו הפכה אותי לפרפקציוניסטית. במובנים מסויימים זה דבר טוב, הפרפקציוניזם גורם לי להצליח להיות טובה בדברים, אבל זה גם יכול להטריף את דעתי. אם אני מקבלת ציון נמוך מדי לדעתי (ציון שיכול לשמח אדם אחר) , אני נעשת עצובה, מבודדת, כאובה. כזו אני.
כשהייתי קטנה ציפיתי שאגדל להיות אחרת, שונה. אני מאמינה שכל דבר קורה מסיבה מסויימת, ואם גדלתי להיות מי שאני, זו מי שאני צריכה להיות. אני מקווה שבעתיד אמשיך לגדול ולהתפתח , ליצור ולגלות עולם, ובעיקר, להיות שלמה עם עצמי. עם הפרפקציוניזם ועם כל הדברים האחרים בי, כי זו אני, וחיים רק פעם אחרת. ולא שווה לבזבז את הזמן כאן על דברים שטותיים. צריך לחוות להנות להצליח ולהשלים עם עצמך ועם כל התכונות שבך, כי כל בן אדם הוא עולם ומלואו, ויש המון עולמות מדהימים בעולם הזה, וכל עולם קטן, צריך בראש ובראשונה לאהוב את עצמו, והשאר? הכל יסתדר.