קטנה
פרק 1:
גופה התמלא בזיעה נוטפת..ראשה מעט הסתחרר.
היא נעצרה, ידיה נשענות בכבדות על הברך שלה.
"קדימה את יכולה" דירבנו אותה להמשיך. היא לקחה נשימה עמוקה..הרגישה את האוויר הקר חודר לריאות והמשיכה לרוץ.
במבט לאחור היא לא האמינה שהיא תהיה במקום כזה בכלל. הילדה הכי עצלנית בעולם נמצאת באימונים פיזיים קשים לקראת הגיוס לצבא.
"יאללה אלבז את יכולה" צעקה לכיווני שירה
"אני לא יכולה" התלוננתי וניגבתי בעזרת פרק היד את הזיעה מהמצב
"אין לא יכולה יש לא רוצה!" הצהירה בי, לקחה את ידי והריצה אותי.
"אז אני לא רוצה" התעצבנתי. אך שירה נשארה עם החיוך העדין והשליו
מהסוף הגעתי להתחלה. היא הריצה אותי קדימה לכיוון האלונקה.
על האלונקה יש שק חול כבד וארבעה אנשים בגילי שמחזיקים אותה תוך כדי ריצה.. איך הם עושים את זה אין לי מושג.
"תחליפו את אריה" נשמעה צעקה. העפתי מבט מאחורה אני רואה את כול חבריי לקבוצה רצים בחוסר כוח ואפילו לא קרובים לאלונקה. אני רואה את אריה שגם הוא חסר כוחות ועוד להתמוטט בעוד שניות ספורות. אזרתי כוח ובעיקר אומץ והחלפתי אותו.
"מה קורה?" גיל חייך לעברי שגם הוא היה עם אלונקה על הכתפיים.
"זה כבד אחושרמוטה" התלוננתי ורק הרגע החזקתי
"אל תתרכזי בכאב,תחשבי על משהו אחר" אמר בקלות.
נאנחתי..האלונקה נשענה על כתף ימין שכנראה מחר כבר לא תהיה לי כתף. הסתכלתי מסביב והבחנתי פריטים.
אנחנו רצים בים,השמש כבר הספיקה לשקוע וצבעה את השמיים בצבע כחול
הגלים הקטנים נשטפים אל החול ובחזרה לים.. למרות כול הרעש שיש מסביב עדיין אפשר לשמוע את קולות הגלים בים.
הרמתי את ראשי למעלה, מסתכלת על השמיים הכחולים רואה איך לאט מבצבצים כוכבים קטנים.
הרוח הקרירה מעיפה את שיערי המטולטל ולא הכי מסודר בעולם.
"כוכבים אתם מוכנים לספרינט האחרון?" שאל אייל המדריך
ספרינט אחרון.. ריצה מהירה אחרונה.. כוחותי אזלו והאלונקה מכבידה עליי יותר.
"אתם מוכנים?" שאל שוב עם רעל בעניים
"כן" צעקו בשקר גדול חבריי לקבוצה
"כוכבים אתם מוכנים?" צעק שוב את הצעקה שהרעידה את האדמה שמתחתי
"לא" צעקתי בזמן שכולם צעקו את ההפך. אייל המדריך חייך את החיוך הקטן שלו וצעק בקול גדול "צא"
כולם..כולל כולם..כולל אני.. רצנו בשארית כוחותינו האחרונים. רצנו עם רעל בעניים בדיוק כמו שלמדנו אותנו. הלב פעם בחוזקה האלונקה עדיין מוצבת על כתף ימין הרגליים נחלשו ובזמן הריצה הרגשתי שאני עפה.. פיזי
אני נמוכה עם בנים גבוהים יחסית ובספרינט האחרון הם רצו כול כך מהר שבקושי הצלחתי לגעת ברצפה הם העיפו אותי.
הגענו..בריאים ושלמים,בערך. הגענו לסוכת המציל שזה בעצם סוג נקודת הסיום שלנו.
"אלונקה לגובה מותניים" צעק אייל המדריך
"הורד" צעקנו ובשנייה הורדנו את האלונקה לגובה של המותניים
"אלונקה לרצפה" צעק שנית אייל
"הורד"צעקנו שוב והנחנו את האלונקה על החולות.
"שלושים שניות ויצרת מולי ח' שלושים שניות זוז" צעק אייל בפקודה.. (תזכירו לי לשאול אותו מאיפה הכוחות אחר כך)
"שלושים..עשרים ותשע..עשרים ושמונה.." התחלנו לספור ולייצר את האות ח' כשהמדריך במרכזה.
"יפה,אני רוצה להגיד לכם שהאימון הפיזי הסתיים ובהצלחה" חייך והמשיך "אני רוצה להגיד לכם שזה אימון ראשון עם אלונקות לשנה א' וכול הכבוד לכם" אמר ולאחר מכן נשמעו מחיאות כפיים.
"אני מודה לכול מי שהגיע לאימון וכול הכבוד שלא וויתרתם אין עליכם כוכבים" חיוך גדול התפרש על פניי.. אימון עם אלונקה מי היה מאמין שאני יעשה את זה..
"יאללה ידיים" אמר וכעבור מספר שניות כולם התאחדו ושמו ידיים אחד על השני במעין מעגל
"כוכבים" צעק בקול גדול אייל
"אשקלון" ענינו לו צעקה
"כוכבים" צעק
"אשקלון" צעקנו
"כוכבים" צעק
"אשקלון אשקלון אשקלון" צעקנו בקול גדול
תגובות (0)