"קח אותי איתך"

היא ראתה אותו הולך במהירות ברחוב, גורר אחריו את האיש המסכן.
"היי, אתה!" היא קראה אחריו. הסתובב בבהלה. היא החלה לרוץ אליו, נדחפת בין שאון הצהריים ומגיעה אליו. העננים האפורים עשו את שלהם ובמהרה החלו לטפטף טיפות קטנות ועדינות. הרבה אנשים שלא ציפו לזה התחילו לרוץ כשידיהם מכסים את ראשיהם, והיא התקשתה לרוץ אחר האיש אף יותר.
כאשר השיגה אותו התנשפה והשתעלה מעט. "היי, שמתי לב אליך ואל האיש ו… לאן אתה הולך?" שאלה אותו בסקרנות מבין ההתנשפויות. "אני חושב שאם השגת אותי ואת מדברת איתי את יודעת לאן אני הולך," אמר בחצי כעס, אך פניו נשארו אדישות.
היא השתעלה במבוכה וסומק קל החל למלא את פניה, וכך גם הטיפות שהתחזקו מרגע לרגע.
"טוב, אז אני יכולה לקבל טרמפ?" שאלה בתקווה שתצליח הפעם.
האיש החמיר מעט את פניו, עזב את האיש המעולף ושילב את ידיו. "לא," אמר בפשטות. פניה התרככו באכזבה, אך היא לא נכנעה. "למה לא? בבקשה, רק עוד מישהי. אני יכולה לעזור לך לסחוב אותו," החלה להתחנן והצביעה על האיש המעולף. "לא," חזר על דבריו באותה נימה. "בבקשה, נו. אני חייבת לבוא אית-" קטע את דבריה. "לא זה לא. ועכשיו, סלחי לי, אבל אני ממהר." לקח את האיש והלך.
היא שבה לרוץ אחריו ותפסה במפרק כף ידו. "בבקשה," לחשה באומללות, "קח אותי איתך."
בזמן הזה הטיפות כבר התחלפו לגשם זלעפות, אך הטיפות המרובות והרעש לא הפריעו לה לשים לב לדמעות הזולגות על לחייו. הסיט את פניו, הסתובב בפנים כאובות ונעלם.