קוראים לו אולין (פרק 2)

אני עוצר מול ביתה של קמיליה ואנחנו פשוט יושבים בשתיקה כמה רגעים. היא נאנחת בכבדות ואני מפזר את שיערי. אני מפנה את מבטי אליה והיא ממשיכה להסתכל קדימה במבט חלול.
"זה היה מוזר," היא אומרת.
"זה היה ארוך," אני מתקן.
"היא נורא השתנתה מימיי התיכון," קמיליה משפילה את מבטה אל ציפורניה.
"כן, אני בקושי זוכר אבל אני מניח שלא היית מתחברת עם מישהי כמוה," אני אומר ומעביר את ידי בשיערי.
"בכל מקרה, אולין, תודה שבאת איתי."
אני מושיט לה את הגומייה שלה והיא מניפה בידה לשלילה.
"תשמור אותה. אני יודעת שחסרות לך גומיות," קמיליה אומרת ומחייכת. "אתה תבוא מחר לארוחת צהריים?"
"אני מניח שכן. תלוי מתי אני אסיים עם כל הראיון הזה," אני אומר.
קמיליה יוצאת, אנחנו מאחלים אחד לשניה לילה טוב ואני נוסע הביתה. אני נכנס פנימה והדבר הראשון שאני עושה הוא להוריד את העניבה שחנקה אותי כל הערב. אני מביט בשעון ורואה שהשעה כבר מאוחרת, ואני צריך לקום מוקדם. מחר מחכה לי יום עמוס במיוחד. אני מחליף בגדים למכנס הטרנינג הראשון שבא לידי וגופיה אקראית, ושוכב במיטתי. אני מכוון את השעון המעורר שלי לשעה הרצויה ועוצם את עיניי.
כל מיני מחשבות על דארק סייד עולות לראשי. אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב להגיד לטרים שאנחנו רוצים קול נשי בכמה שירים. אם כל הזמרות הן כאלה, עדיף שלא. המחשבות ממשיכות להציף את ראשי ללא סוף…
צפצוף השעון המעורר המתערבב עם הצליל של הרטט כנגד השידה חודר לתודעה שלי ואני פוקח את עיניי. אני שולח את ידי אל הפלאפון שלי ומכבה את השעון המעורר. הגיעה זמן לקום ולהתארגן לקראת ההקלטות עם דארק סייד. אני קם והולך להתקלח, ולאחר מכן להתלבש. אני חייב לציין שאחרי ערב שלם בחולצה מכופתרת, נעליי לק ועניבה זה נהדר לחזור לגופיה, ג'קט עור נטול שרוולים, ג'ינס ומגפיים. באמת שאחרי הערב המייגע של אתמול אני כמעט מתגעגע למראה הקעקועים שמכסים את זרועותיי לחלוטין. אני הולך למטבח ובדרכי חוטף את המסרק ומתחיל לסרק את שיערי בעודי מכין קפה. מי אמר שגברים לא יכולים לעשות שני דברים בו זמנית?
הפלאפון שלי מצלצל, ועל המסך אני רואה את השם אליאס.
"כן, אחי," אני עונה לו.
"שומע? טרים התקשר אליי הרגע וביקש שאני אגיד לכולם שהוא מגיע היום, אז תתייפייף ובוא." אליאס אומר לי.
"אני לא מספיק יפה בשבילו גם ככה?" אני צוחק.
"איך יש לך כוח לבדיחות על הבוקר?" אליאס אומר לי.
"היי, אתה התחלת עם זה."
"טוב שיהיה… אני כבר אחשוב על משהו מתוחכם להגיד לך על זה אחר כך. בינתיים תביא את התחת שלך לפה," אליאס אמר וניתק.
שתיתי את הקפה שלי במהירות ויצאתי מביתי. אוסלו היא עיר גדולה ואולפן ההקלטות בקצה השני של העיר, ובהתחשב בשעות, אני צריך למהר אם אני לא רוצה להיתקע בפקקים. הנסיעה מהבית שלי עד לאולפן ההקלטות עורכת בדרך כלל עשרים דקות, אבל היום הזמן חלף מהר יותר מבדרך כלל ומהר מאוד אני מוצא את עצמי יוצא מהמכונית ומתקדם אל המבנה בו אולפן ההקלטות היה ממוקם. אני יורד במעלית אל קומת החניה ומתקדם אל הדלת החומה בקצה, עליה תלוי שלט "נייט סטודיו". אני נכנס פנימה ואת פני מקבל אליאס השרוע על הספה.
"אין לך משהו טוב יותר לעשות מלישון כל היום?" אני שואל.
"שאל הפתולוג במשרה חלקית," אליאס אומר ומביט בי.
"אני לפחות עושה משהו עם הזמן הפנוי שלי. וזה אפילו ריווחי."
"כן… אני בטוח שלנתח גופות זאת חוויה שאין כמוה."
"אחי, אפשר לומר שאני חצי רופא במשרה חלקית."
"כן, חצי רופא. כל המטופלים שלך מתים לפני שהם מגיעים אליך."
"אם הם היו מגיעים לפני אז אני הייתי רופא שלם!" אני ואליאס צוחקים.
הדלת לחדר הקונסולה נפתחת ודרכה נכנסת אינגריד, הבעלים של המקום והמפיקה האהובה עליינו. אינגריד היא חברה טובה שלנו כבר מתחילת הדרך, מאז הדמו הראשון, נדמה לי. מאז ומתמיד הקלטנו באולפן שלה, והיא מאז ומתמיד הפיקה את כל האלבומים שלנו. אנחנו היינו "הפקת הבייבי שלה" כפי שהיא נוהגת לומר. אנחנו אוהבים אותה בגלל שהיא חברותית, נחמדה, צוחקת איתנו תמיד, עוזרת לנו כשאנחנו צריכים וגם כשלא, וחברה טובה באופן כללי. בנוסף לזה היא גם מקצוענית בתחום שלה, ומדברת בשפה של המוסיקאים. היא יודעת בדיוק איך מטאל מכל סוג שהוא -ובלאק מטאל בעיקר- אמור להישמע, ועובדת בהתאם לזה.
"היי, נסיך-דם," היא אומרת, מנסה לחקות קול גברי ואני צוחק.
"מה נשמע, ילדונת?" אני קורא לה ילדונת למרות שהיא מבוגרת ממני בשנתיים.
"אני בסדר. שמעתי שהמנהל ההומו שלכם שדלוק עליך מגיע היום," היא אומרת.
"כן, במיוחד בשביל היפיוף הזה," אליאס אומר ומצביע עליי.
"זה לא מצחיק, אתה יודע. זה די רע, הייתי אומר," אני משיב.
"הומופוביה משהו?" אינגריד אומרת.
"לא בדיוק, אני חי איתו כבר שש שנים אחרי הכל, אבל עדיין אני לא שמח לגבי זה. אחרי הכל, אני סטרייט."
שיחתינו נקטעת על ידי צליל הדלת הנפתחת, דרכה נכנסים אמיל וג'וליאן. כמעט כולם כאן עכשיו. אנחנו מחליפים מילות שלום ולאחר מכן הם הולכים לשים את הבס ומקלות התיפוף בחדר הקונסולה. הם מתיישבים על הספה ממול ואנחנו מדברים עוד קצת על נושאים שונים כאשר תאו ואוסקר באים גם הם. אנחנו מחליטים לא לחכות לטרים ולבזבז זמן, אלא לגשת להקלטות. אנחנו צריכים לסיים שיר שכבר התחלנו לעבוד עליו ואם נספיק, אז להתחיל לעבוד על השיר הבא. אם נתעלם משלושה שירים שהשארנו בצד כי רצינו גם קול נשי בשירים האלה ואין לנו זמרת, אז אלה היו שני השירים האחרונים שנשאר לנו להקליט. תחילה אינגריד, תאו ואני מתיישבים כולנו בחדר קונסולה כדי לתקן את הסולו של הגיטרה. לא עבר הרבה זמן, וגם תאו לא הספיק לתקן הרבה כשאנחנו שומעים את הדלת של האולפן נפתחת שוב ונסגרת לאחר מכן. אנחנו עוזבים את כל מה שעשינו עד עכשיו ויוצאים מחדר הקונסולה. אני בכלל לא מופתע לראות את טרים עומד בכניסה, ליד הדלת של חדר החזרות ומחייך.
"שלום בנים," הוא אומר ואינגריד מכחכחת בגרונה. "ואינגריד," הוא מתקן את עצמו.
"מה נשמע?" ג'וליאן שואל.
"מ-עו-לה!" טרים מדגיש כל אברה בדרכו המעצבנת. "תנחשו איזה קמפיין שיווקי מד-הים פאפא טרים אירגן לכם!"
"אל תגיד לי שאתה רוצה שנזרוק ראשים מדממים של חזירים לקהל בהופעה הבאה שלנו," אני אומר חצי בצחוק, וחצי ברצינות.
"רעיון לא רע," אליאס אומר.
"איכס," אוסקר משיב.
"מה? זה יכול להיות ממש אדיר!" אליאס קורא.
"בנים, בנים… אני רוצה לשווק אתכם ואת המוסיקה שלכם, לא לעשות פרסומת סמויה לבייקון," טרים אומר ומשלב את ידיו. "אני הבנתי שאם נעשה מן משהו שאף אחד לא יצפה לו ואף אחד לא ידע מאיפה זה בא, המכירות שלכם יקפצו לשמיים!"
"אהא, והרי זה ברור לגמרי שנזרוק ראשים של חזירים לקהל. כולם מצפים לזה כבר ושואלים 'נו? איפה החזירים המדממים?'" אליאס אומר ואני זורק עליו את הדבר הראשון שבא לידי, שהתגלה כעט.
"שתוק, אליאס!" אני אומר.
"בכל מקרה, מתוקים, אני מתכוון לעשות שילוב מד-הים בין עולם הבלאק מטאל, לעולם המוסיקה הקלאסית." טרים אומר.
"מה זאת אומרת?" אוסקר שואל.
"מצאתי לכם זמרת לשלושת השירים האלה שרציתם שאישה תשיר." טרים אומר.
"אנחנו לא רוצים שאישה תשיר אותם, אנחנו רוצים קול נשי בשירים האלה. כדי ליצור אווירה," אני אומר.
טרים מניף את ידו לשלילה, כאילו אומר 'לא משנה'.
"ככה או אחרת, הינה יש לכם זמרת. אני והמנהל שלה כבר סיכמנו הכל וכבר חתמנו חוזים והכל כבר מסודר," טרים אומר.
"רגע, רגע, אתה חתמת על חוזה עם המנהל שלה, בלי להתייעץ איתנו קודם, ולקבל את האישור שלנו שהיא מתאימה ושאנחנו רוצים לעבוד איתה?" אמיל ממש קורא את המחשבות שלי.
"אוי… אני מבין שאתם לא מרוצים מההפתעה הקטנה שלי…" טרים אומר, כאילו מאוכזב.
"לא! ממש לא! אנחנו ממש לא מרוצים! טרים עם כל הכבוד לך, אתה מנהל אירגוני ושיווקי נהדר, אבל אנחנו מנהלים את המוסיקה שלנו. מה אם הזמרת הזאת שלך בכלל לא מתאימה לנו?" אני אומר.
"למה אתה פשוט לא סומך עליי, יפיוף?" טרים שואל.
"לפחות שמעת אותה שרה?" אני שואל.
"שמעתי, והיא מד-הי-מה!" הוא אומר. "אה, ואל תשכח שיש לך ראיון לערוץ הרוק היום בצהריים, טוב יפיוף?"
"לא שחכתי. אני גם צריך להספיק לארוחת צהריים עם אחותי," אני אומר ונאנח.
"אחותך כוסית," תאו אומר.
"אולי, אבל היא אחותי התאומה וזאת הסיבה לזה שאתה תשמור מרחק ממנה."
"אוף…"
"בכל מקרה, בנים, תחזרו לעבוד. יש לי עוד פגישה עם הזמרת, כדי לסגור דקויות וכאלה. ביי-ביי," טרים אומר ויוצא מהאולפן.
"נהדר. הולכת לשיר איתנו זמרת שאף פעם לא שמענו. נהדר פשוט," ג'וליאן אומר.
"אני בטוחה שטרים לא ייקח זמרת גרועה לעבודה הזאת. אני אישית סומכת עליו," אינגריד אומרת.
"אינגריד, אני נשבע לך, יום יבוא ואני אקריב אותו לשטן," אני אומר והאחרים מצחקקים.
תחושת אכזבה כללית מציפה את כולנו בזמן שאנחנו חוזרים לעבודה. כולנו מסכימים על דבר אחד –טרים פישל הפעם, והוא פישל בענק. כולנו כועסים עליו במידה כזאת או אחרת, אבל עכשיו אין מה שאנחנו יכולים לעשות עם זה.