קוראים לו אולין (פרק 1)

"תזכירי לי למה הסכמתי לזה?" אני מבקש בעוד קמיליה מסדרת את העניבה על צווארי.
"כי אני ביקשתי יפה, וכי אתה אוהב אותי," היא משיבה.
"מתי אמרתי שאני אוהב אותך?" אני נועץ בה את עיניי הירוקות.
"תשמע, אוליביה אמרה לי שאני אביא איתי מישהו, אז אני מביאה אותך," קמיליה אומרת.
אני נאנח, "אני די בטוח שכשהיא אמרה שתביאי מישהו היא התכוונה שתביאי את החבר שלך, לא את אח שלך."
קמיליה מסתכלת עליי במבטה המתחנן שאני כל כך שונא. מאז ומעולם שנאתי את המבט הזה. זה סוג המבטים שגם המאבטחים הכי קשוחים בעולם לא יעמדו בפניו.
"אבל אין לי חבר," היא אומרת. "ותאסוף את השיער."
"אני חייב?"
"כן."
"אז תביאי לי גומייה."
קמיליה ניגשת אל שולחן האיפור שלה, מוציאה גומייה מאחת המגירות ומניחה אותה בידי. אני אוסף את שיערי השחור והארוך לזנב סוס מאחורי גבי. קמיליה מסדרת את השמלה הירוקה שלה ומביטה בעצמה במראה פעם נוספת, כדי לוודא שאין אף פגם במראה שלה.
"איך אני ניראת?" היא שואלת, כבר בפעם השלישית.
"נהדר, כבר אמרתי לך," אני עונה. "צריך לצאת אם אנחנו רוצים להגיע לשם בזמן."
אנחנו יוצאים מביתה, הולכים אל המכונית שלי ומתיישבים בפנים. בזמן הנסיעה משתררת ביניינו שתיקה המאפשרת לי להנות מעשרים דקות של הנאה טהורה שבאה בצורת מוסיקה איכותית. קמיליה ואני מאז ומתמיד היינו חולקים כמעט הכל, והטעם שלנו במוסיקה היה אחד הדברים שחלקנו. זאת אחת הסיבות לכך שאנחנו מסתדרים הרבה יותר טוב מאיך שרוב האנשים מצפים שתאומים יסתדרו. יותר מכך, חשוב לשנינו לשמור על האחדות הזאת, כי אנחנו קרובי המשפחה היחידים שיש לעצמינו. אבינו כמעט אף פעם לא היה בבית בגלל העבודה שלו, ואמא שלנו עזבה כשהיינו בני שבע. מאז למדנו להסתדר לבד, רק שנינו.
אני מחנה את המכונית שלי בחניה של התיאטרון הגדול –ללא ספק, שם נהדר לתיאטרון- ושנינו יוצאים החוצה. משב רוח קרירה מעביר צמרמורת קלה בגבי. אני תוהה לעצמי כמה אכזרי צריך להיות כדי להמציא אירוע שבו אנשים מתלבשים כמו בשביל השטיח האדום, מנהלים שיחות נימוסין ומחייכים לאנשים שהם בכלל לא סובלים, יושבים בתיאטרון ומקשיבים בשקט לזמרת שללא ספק מוציאה את הגרון שלה בלי מיקרופון. אני רגיל למעילי עור ומגפיים, שיחות נחמדות ששוברות לחלוטין את כל חוקי הנימוסים עם אנשים שאני לפחות מחבב, ארנות ענקיות ומיקרופונים, למען השם! לכן כל הסיפור הזה של ללכת להופעה של חברה-מימי-התיכון של אחותי לא קורץ לי כל כך.
"דרך אגב," קמיליה אומרת בקול מתנצל ואני כבר מנחש שהיא עומדת לומר משהו שיוציא אותי מדעתי.
"כשדיברתי איתה היום בצהריים אמרתי לה שאתה תשמח לבוא," היא עצרה לרגע. "מבין למה אני מתכוונת?"
"את צוחקת, נכון?" אני שואל ומתחנן בליבי שהתשובה תהיה חיובית.
"אה, לא. אני רציתי לשמח אותה."
אני נאנח בכבדות, "פשוט בואי."
אנחנו מתקדמים לכיוון הכניסה יחד עם עוד עשרות אנשים שגם כן לבושים בשביל השטיח האדום שלהפתעתי היה שם, ועוצרים מול בחור נמוך ממני בעל שיער מתוח לאחור בג'ל, ללא עניבה. אני לא יכול שלא לגלגל עיניים למראה הזה. אני הייתי קורא לזה מראה "אני-פלצן-אבל-לא-מספיק".
קמיליה שולפת את ההזמנה מהתיק שלה ומושיטה לו אותה. בלי לומר מילה הוא זז מדרכינו ומאפשר לנו להיכנס פנימה. את פנינו מקבלים כניראה שמאות אנשים העסוקים בשלהם, ומלצרים במראה אחיד שמסתובבים עם מגשים מלאי כוסות שמפניה. כמו כן, בקצה אולם הקבלה עומד גם שולחן מלא בכיבוד בעל מראה מפואר שכזה. אני הייתי מסתפק בבירה ופיצה, אני חושב לעצמי. בעודי מנסה להתאקלם ולהבין מי נגד מי, אני שומע את קולה של אחותי.
"אוליביה! אני כל כך שמחה ליראות אותך!" היא קוראת.
לפני שאני מבין אל מי היא מדברת, קמיליה כבר תופסת בזרוע שלי ומושכת אותי לכיוון בחורה שלפי הניחוש שלי הייתה אוליביה. היא לא גבוהה במיוחד, אך גם לא נמוכה. לגופה הצנום היא לובשת שמלה אדומה מרהיבה, ושיערה החום היה פזור על כתפיה. עינייה החומות נעוצות בקמיליה, והיא מחייכת.
"קמיליה!" היא קוראת ומחבקת אותה.
"תכירי," קמיליה מפנה את ידה אליי, "זה אח שלי."
היא מושיטה אליי את ידה, "אוליביה," היא אומרת.
אני לוחץ את ידה, "אני אח שלה."
קמיליה נאנחת בשקט ומחייכת.
"קוראים לו אולין," קמיליה אומרת.
"נעים להכיר אותך, אולין. קמיליה אמרה לי שאתה שמחת מאוד לבוא," אוליביה מחייכת אליי, ואני מרגיש קצת לא נוח בכל העיניין של שיחות נימוסין, בעיקר כשלא באמת רציתי לבוא.
קמיליה שמה לב לכך שאני מהסס לענות ודורכת על הרגל שלי. כאב חד ונקודתי מפלח את רגלי, ואני מקלל בליבי את האדם שהמציא את נעלי העקב.
"כן, בטח! אני מאוד אוהב אופרה." אני משקר ומחייך חיוך מאולץ.
"האמת שזה די מפתיע," אוליביה אומרת, "אתה לא ניראה כמו אחד שאוהב אופרה. האמת שאני הייתי מהמרת על אחד מסגנונות המוסיקה הכבדים האלה, עם הגיטרות חסרות המלודיה שצורחים בהם בלי סוף. זה דבר שאני באמת לא מבינה."
אני מרגיש איך החיוך המאולץ שלי יורד מפניי בהדרגה. גיטרות חסרות מלודיה? צורחים בלי סוף? איך היא- מחשבותי נקטעות על ידי גל כאב נוסף ברגל שלי, שמיד מחזיר לפניי את החיוך המזוייף הזה.
"אוי לא! זה נוראי!" אני אומר ובו זמנית נוזף בעצמי על שהעזתי לומר זאת, גם אם זה שקר.
"איך הם קוראים לדבר הזה?" אוליביה שואלת וצמרמורת עוברת בגבי למשמע המילים 'דבר הזה'.
"מטאל," אני משיב ומסדר את זקני.
"כן, נכון!" היא אומרת. "בכל מקרה, אני חייבת ללכת להתכונן, ההופעה מתחילה עוד מעט. היה נהדר להכיר אותך, אולין," כעת היא מביטה בקמיליה, "ניתראה אחרי ההופעה."
אני מחייך אליה פעם נוספת, ואוליביה מסתובבת והולכת. החיוך נמחק מפני באופן מידי ואני מסתכל על קמיליה.
"אני לא מחבב אותה," אני אומר.
"וואו, היא השתנתה מימיי התיכון," קמיליה משיבה.
"מה היא אמרה לגבי גיטרות חסרות מלודיה?" אני אומר ספק לקמיליה, ספק לעצמי.
"והשמלה האדומה הזאת!" קמיליה קוראת.
"חסרות מלודיה היא אומרת!"
"אין לך מה להגיד לגבי החלק של 'צורחים בלי סוף'?"
"לא, פה היא צודקת."
"יש בזה משהו."
כעבור דקות אחדות נשמע קול במערכת הכריזה המזמין את כולם להיכנס אל אולם הקונצרטים, וכך אנו עושים. קמיליה ואני מתיישבים בשני המקומות השמורים במיוחד לנו בשורות הראשונות. תוך דקות ספורות תזמורת בת 42 נגנים מתחילים לנגן, אבל לא את מה שאני רגיל לשמוע. בדארק סייד אנחנו משתמשים הרבה פעמים בתזמורות, אבל אנחנו עושים בה שימוש ליצירת אווירה, כאלמנט נוסף, ולא כמרכז. וגם שעכשיו מה שהם ניגנו נשמע… שמח יותר. אני נאנח בהבנה שזה עומד להיות ערב ארוך במיוחד, ואז אני רואה את אוליביה עולה לבמה. היא מביטה אל הקהל הדומם ומתחילה לשיר. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני שומע אופרה אמיתית, ולא שירה כאילו-אופראית אבל בכל זאת מדהימה של זמרת גותיק מטאל. יש הבדל, אני חייב להגיד, אבל ההבדל כמעט בלתי מורגש ואני בספק שאדם שלא מעמיק במוסיקה היה שם לב אליו.
אני מבין שזה הולך להיות ארוך ומייגע, ועצם העובדה שהקהל מתנהג כמו קהל של גופות לא תורם לשיפור המצב. אני מתחרט מעומק ליבי על זה שהסכמתי לבוא לכאן.