קופסת מתכת

אהוב יקר שלי, אני מרגישה שיש דברים שחייבים להסביר, ששוכבים לי על הלב כבר כמה חודשים ארוכים ומעיקים עליי, והם מתחזקים עם כל מצמוץ, דפיקת לב, או נשימה שאני לוקחת.
אני יודעת שהבטחתי להיות איתך לנצח, לאהוב אותך בטוב וברע, ולרצות להתעורר לצידך כל בוקר.
אבל זה כבר לא יהיה נכון והוגן להגיד שזה המצב הקיים.
אתה מבין, יקירי, אני לא רוצה להתעורר לצידך יותר.
אני רוצה להתעורר לצידי.
המערכת היחסים שבנינו לנו לא טובה או בריאה בשום צורה
אתה מאושר, מרגיש חופשי ומאוהב, אבל אני מרגישה קטנה ומושתקת, מפוחדת ולא עצמאית
ולאט לאט החיים שלי משתנים מבחורה חופשיה ומאושרת שאהבה לשיר ולצייר לאסירה שעוברת לאורך הסורגים עם קופסת מתכת ומנגנת מנגינה עצובה.
אני לא אני.
ואם זאת האני החדשה שהמערכת יחסים הלא שוויונית הזאת יצרה, אני שונאת את האני הזאת.
אני רוצה לפרוח.
אני רוצה לפתח כל תחום עניין שאיי פעם נגעתי בו
אני רוצה להצליח בעולם
אני רוצה לשיר
לצייר
לשחק
לכתוב
לחקור
אני לא רוצה להיות האני החדשה שלנו.
אני רוצה להיות האני החדשה שלי.
אבל יותר מכול,
אני רוצה להיות חופשיה.
אני רוצה להפסיק לנגן על הסורגים, ולשבור אותם
לברוח הכי רחוק שאני יכולה עד שהריאות שלי ישרפו והגרון ירגיש כמו נייר שיוף בכל נשימה שאקח
אני לא אהיה לבד, אני אהיה עם עצמי
אפתח את עצמי להיות העצמי הכי טוב שהעולם הזה איי פעם הכיר
ואני לא יכולה לעשות את זה בזמן שאני כבולה בשלשלאות של "אהבה"
שמרגישות כמו אש צורבת
או אבן כבדה
ומושכות אותי למטה.
אני רוצה לפתח את עצמי, וזה דבר שאני יכולה לעשות רק לבד.
אולי יום אחד אכיר מישהו, שיבנה אותי, במקום להרוס אותי
ואז אני אתאהב.
אבל עד אז, הלב שלי נעול בתוך קופסת מתכת שמנגנת את המנגינה הנעימה ביותר ששמעתי בחיי.