קוסטה ריקה

מייד כשיצאתי מהמטוס , עוד בשדה תעופה בסאן חוזה , הרגשתי באוויר שזה הולך להיות הטיול הכי שווה שעשיתי בחיים.
שכרתי ג'יפ מיצובישי , והתחלתי לנווט ל"חכו" (אחד החופים המוכרים).
עצרתי לפחות 10 פעמים בדרך על מנת להתפעל מהנוף וככל שהתקרבתי יותר ויותר לים ההתרגשות הלכה וגברה.
העצירה האחרונה , שעה לפני חכו , הייתה מהנה במיוחד , הייתי באיזה שוק ענק של מאכלים , קניתי כל מיניי מצרכים , אכלתי גלידה וחזרתי לג'יפ..
הגעתי ל"חכו" , לא התברברתי יותר מידיי , ראיתי "גסט האוס" מגניב עם בריכה וחדרים מפנקים ומייד התמקמתי , מה גם שבעלת הגסט האוס הקנדית הייתה נחמדה וחברותית והיו לנו נושאי שיחה משותפים אז בכלל לא היייתה התלבטות ..
השעה היתה כבר 16:00 ואני , הרי לא באתי לפה לשחק , מייד הלכתי למצוא לעצמי גלשן טוב , אחריי כמה בדיקות מצאתי את מה שאני מחפש , גלשן שמתאים למידות שלי , של איזה שייפר מקומי , שילמתי ועפתי לים…
לא גלשתי כמעט 8 חודשים ואין ספק שכולי חלודה ולא האמנתי שככה יהיה לי קשה לעלות לקו השבירה אבל אני לא נכנע בקלות , חותר , משקיע , אפילו שהזרמים שם אדירים ולא מזכיר שום דבר שיש בים בארץ , אני לא נכנע עד שמצליח לעלות על הגל הראשון…
ומרגע זה : ח ג י ג ה
עולה – יורד , עולה – יורד , עולה – יורד..
עד שנשארתי לבד במיים וכבר כמעט החשיך לגמריי..
יצאתי עם חיוך על הפנים שאי אפשר למחוק..
בדרך חזרה לגסט האוס , עצרתי פה ושם בבסטות , ראיתי תכשיטים , תיקים , חולצות ומתנות..
וראיתי גם את אורליה – בחורה מקומית שעובדת באחד הבסטות , יפיפיה אמיתית…
יופי ברונטי , שחומה ומושלמת.. דיברתי איתה קצת על הגלים , האנגלית שלה לא רעה יחסית ונפרדתי ממנה לשלום , הלכתי לחדר , מפורק , אחריי יום מתיש ומפנק..
התקלחתי , נזרקתי על המיטה ויכולתי להרגיש איך העיניים נעצמות לבד עם התמונה של אורליה והחיוך הכובש שלה..